חמישה ספרים שאנשי שמאל צריכים לקרוא לפני הבחירות

נועה אסטרייכר

פורסם במוסף ספרים, הארץ, 25.06.19

 

פוליטיקה שמאלית חדשה נדרשת להתאים את המסורת שלה לצרכים בני ימינו, לבנות כוח
מאורגן ולחדור למוקדי ההשפעה של הממסד בדרך הדרגתית – אומר רמי הוד, מנכ"ל המרכז
הרעיוני בקרן ברל כצנלסון

 

חמשת הספרים המומלצים:

להביס את גולית: סזאר צ'אבס — ההתחלה, מדריך למארגן / פרד רוס, תרגום מאנגלית: עמית
פרדס, הוצאת פרדס, 2018

מי מפחד משוויון? על חינוך וחברה בישראל / יולי תמיר. הוצאת ידיעות ספרים, 2015

The Conscience of a Liberal / Paul Krugman. Penguin Books, 2007

The People vs. Democracy: Why Our Freedom Is in Danger and How to Save It
Yascha Mounk. Harvard University Press, 2018

Chavs: The Demonization of the Working Class / Owen Jones. VERSO, 2012

 

 

בספר Chavs מסופר על מעמד הפועלים הבריטי, שנזנח על ידי מי שאמורה לייצג אותו –
מפלגת הלייבור.

רמי הוד: Chavs הוא הכינוי השגור בבריטניה לבני מעמד העובדים. אואן ג'ונס, עיתונאי ב"גרדיאן"
ומהצעירים הבולטים בשמאל הבריטי, מתאר בספר כיצד השתנה הדימוי של העובדים – ממלח הארץ
ועמוד השדרה של מדינת הרווחה למי שנתפשים כבטלנים חסרי תועלת. ג'ונס מראה כיצד מאז
עלייתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון ב-1979, דרך הניו-לייבור של טוני בלייר וגורדון בראון ועד
למדיניות הצנע של דיוויד קמרון, נהפכה הפוליטיקה הבריטית, ובתוכה הלייבור, לעוינת כלפי
העובדים. הוא מדגים את התזה שלו על ידי ניתוחים של תקשורת פופולרית והתבטאויות של
פוליטיקאים, ומראה בעזרת נתוני הצבעה וסקרי דעת קהל כיצד הימין הקיצוני נכנס לשכונות וקהילות
שהלייבור נטש. בפרק החותם את הספר משרטט ג'ונס עקרונות לפוליטיקת שמאל חדשה, המבוססת
על המסורת הסוציאליסטית של השמאל הבריטי אך מתאימה אותה לצרכים משתנים ושפה חדשה.

כותרת המשנה לספרו של ג'ונס היא "הדמוניזציה של מעמד הפועלים" יש דמוניזציה כזאת גם
בישראל?

כן, דמוניזציה של עניים ועובדים מאוגדים. יש קטע מפורסם מהתוכנית "פופוליטיקה" מסוף שנות
ה-90, שבו אשה מטופחת מתלוננת על תשלומי ההורים לבית הספר ונקטעת על ידי יוסף (טומי)
לפיד, לימים שר המשפטים בממשלת הקיצוצים של 2003, שאומר לה: "גבירתי, בכסף שעולה
התסרוקת שלך אפשר לחנך את כל ילדי ישראל." זו תפישה שלפיה מה שעומד בין אם יחידנית ובין
חיים בכבוד זה לא חינוך חינם לילדים או שכר הוגן, אלא בזבוז על תסרוקות וסיגריות. הצעדה של ויקי קנפו לירושלים אמנם סוקרה באהדה, אבל גם מוסגרה כמקרה פרטי ולא כתוצר של מדיניות. בנוסף, יש דמוניזציה של ארגוני עובדים, בעיקר ועדים במגזר הציבורי. דוגמה מובהקת היא סרטון הבחירות של הליכוד מ- 2015, שבו נעשתה הקבלה בין ועדי העובדים הגדולים במשק ובין מחבלים של חמאס.
כיום, התפישה הזאת מהדהדת בעליית השיח הליברטריאני ברשתות החברתיות.

קל יותר לסכסך בין עובדים מאשר לאגד אותם. איך מתניעים שינוי?

הספר "להביס את גולית" הוא למעשה מדריך לתורת ההתארגנות (Organizing), תורה המשמשת
אנשי שמאל ברחבי העולם לבניית כוח מאורגן בקהילה, במקומות העבודה ובפוליטיקה. הספר מתאר
את הניסיון המוצלח הראשון לארגן פועלי חווה בדרום קליפורניה, שהוביל סזאר צ'אבס על רקע
העוינות בין הפועלים המקומיים ממוצא מקסיקאי למהגרי העבודה הזמניים ממקסיקו. צ'אבס היה
מנהיג פועלים אמריקאי ממוצא מקסיקאי, שנודע בשיטת המאבק ששמה דגש על התארגנות, בניית
כוח, פעולה ישירה ושימוש יצירתי ביחסי ציבור.
גל התאגדויות העובדים בישראל בעשור האחרון, שסחף יותר מ- 200 אלף עובדים במקומות עבודה
שונים, מוכיח כי הערכים של צ'אבס ושיטות הפעולה שלו רלוונטיים מאוד לישראלים – בין שמדובר
בנציגות בחברת סלולר, מתכנתי היי-טק, מתמחות ברפואה או מאבטחים.

רוב האנשים חוששים להתעמת עם הממסד. יש לך כלל זהב למהפכן המתחיל?

כן, לשאוף להיות הממסד. מהפכנות בעיני אינה הרמת שלט בהפגנה או עמדה מתמדת של
"התנגדות", אלא דווקא היכולת להיות חלק ממערכות השפעה שבהן מתקיים המאבק על נשמתה של
החברה שלנו, במטרה לממש תפישת עולם ולהפוך אותה למדיניות. כלכלנים במשרד התחבורה
והאוצר, שדואגים שהתקציבים לתוכנית 922 לצמצום פערים בין יהודים לערבים יגיעו ליעדם; מורים
בחינוך הציבורי, שמתעקשים על לימודי אזרחות מעמיקים; קבוצות תושבים, שמבקשות לקחת חלק
בתכנון המחודש של השכונה שלהם – אלה הם המהפכניים האמיתיים בעיני. שיטת העבודה הזאת של דונם ועוד דונם וכניסה למוקדי ההשפעה אומצה על ידי הימין הדתי בשני העשורים האחרונים – וכעת על אנשי השמאל לאמץ אותה לחיקם מחדש.

הנסיגה הזאת מפני מעורבות במערכת הציבורית מתבטאת במקומות נוספים?

בבית הספר. שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, עוסקת בספרה "מי מפחד משוויון"? בהתנגשות בין
החובה של המדינה להבטיח חינוך לכולם ובין הרצון של הורים בעלי אמצעים להעניק לילדיהם חינוך
טוב יותר. למעשה, זה ספר גם על הצורות הרבות שבהן מעמד הביניים הישראלי, המזוהה עם
השמאל, נוטש בהדרגה את מערכת החינוך הציבורית ועל הסכנות הטמונות בכך. בניגוד לתזות
אופנתיות המציעות לשמאל להתמקד אך ורק במאבק על השיח והתודעה, הניתוח של תמיר מתמקד
בחיוניות של מוסדות המדינה והמערכות החברתיות שלה לצמצום האי-שוויון.
תהליכי הפרטה בחינוך בישראל מקודמים בתנועת מלקחיים: מצד אחד הממשלה, שבמשך שנים
שחקה את תקציב החינוך, ומצד שני מעמד הביניים, שבשל רצונו המובן להעניק לילדיו יתרון השלים
עם תשלומי ההורים שתפחו לממדים אדירים והיה שותף בהקמת בתי ספר חצי פרטיים. אם ילדי
הקבוצות החזקות, שבישראל מזוהות עם השמאל, אינם הולכים לחינוך הציבורי, הם מפסיקים
למעשה להיאבק על דמותו – ומכאן גם על דמותה של המדינה. לתוך הוואקום הזה נכנס הימין הדתי,
עם תהליכי ההדתה. בשנים האחרונות יש התעוררות מצד הורים שנדהמו לגלות מה מלמדים את
ילדיהם מתחת לאפם והחליטו להיאבק בתופעה. המאבק הזה ממחיש את מחיר הוויתור על החינוך
הציבורי ואת חשיבות המעורבות בו.

בינתיים, מספרים לנו שהתערבות מינימלית של הממשלה והורדת מסים לעשירים יובילו לפריחה
כלכלית שתיטיב עם כולנו.

קוראים לזה  כלכלת החלחול מטה (Trickle Down Economics). פול קרוגמן, חתן פרס נובל
לכלכלה, הוא מבקר חריף של התיאוריה הזאת. קרוגמן טוען כי מה שנחוץ הוא כלכלת חלחול כלפי
מעלה – כלומר, מדיניות של השקעה ציבורית חברתית, חיזוק איגודי העובדים וחלוקה מחדש של
העושר. בספרו The Conscience of a Liberalסוקר קרוגמן 80 שנות כלכלה פוליטית בארה"ב,
ויוצר השוואה מאלפת בין האי-שוויון של עידן הגילדות בסוף המאה ה- 19 ובין האי-שוויון של תחילת
המאה ה- 21. הוא מראה כיצד עליית האג'נדה הניאו-ליברלית פגעה בקונסנזוס חוצה המפלגות שהיה בארה"ב סביב חקיקה חברתית, והפכה את המפלגה הרפובליקאית למנותקת מהצרכים של מרבית האמריקאים. הוא תולה את הסיבות לכך בעליית התנועה השמרנית בשנות ה- 70 ומנתח את האסטרטגיות שלה – הקמת מכוני חשיבה, כיבוש מסדרונות הממשל והצגת כל מעורבות ממשלתית
בכלכלה כ"אנטי-אמריקאית". הספר פורסם שנה לפני ניצחונו של ברק אובמה, וההצעות המפורטות
בו, במיוחד הדגש על ביטוח בריאות אוניברסלי, הידהדו בחלקן במדיניות של אובמה. במובן הזה,
קרוגמן וכלכלני שמאל אחרים כמו ג'וזף שטיגליץ ורוברט רייך סללו את הדרך לדור חדש של
פוליטיקאים אמריקאים שכבר לא מפחדים להזדהות כסוציאל-דמוקרטים.

למה הדמוקרטיה היא שק החבטות של הפופוליזם?

בספר The People vs. Democracy של יאשה מונק מוסבר כיצד מוסדות משפטיים וכלכליים
רב-לאומיים, מערכות משפט ותהליכי גלובליזציה יצרו ניתוק בין רצונו של הלאום ובין המדיניות
שמקדמת מדינת הלאום. על פי מונק, איש מדע המדינה מאוניברסיטת הארוורד, ניתוק זה הוביל
לתחושה בקרב האזרחים שהשפעתם על חייהם מצומצמת, ושהדרך היחידה לשקם אותה היא
באמצעות מנהיגים המדברים בשם "רצון העם-" מושג שמנהיגים פופוליסטים משתמשים בו כדי
לתדלק את הכעס כלפי האליטות והמהגרים (גם כשאין מהגרים, כמו בהונגריה של ויקטור אורבן).
ואולם מונק מתייחס בצורה מצומצמת מדי למציאות הכלכלית שהובילה למצב הזה. בישראל, לא ניתן
להבין את הצלחתו של בנימין נתניהו בקידום פוליטיקה של שנאה, המבוססת על עוינות בין קבוצות,
בלי להבין במקביל את מהפכת ההפרטה שיצרה את התנאים הנחוצים לליבוי העוינות הזאת. לא ניתן
להבין את טראמפ, לה-פן והברקזיט ללא התייחסות למאפיין המובהק ביותר של דמוקרטיות בשני
העשורים האחרונים – החרפת האי-שוויון.

לסיום, האם יש חיה כזאת, "דמוקרטיה לא-ליברלית"?

לא. המונח הומצא על ידי ראש ממשלת הונגריה אורבן כחלק מהמהלך הגדול שלו ושל שותפיו
ברוסיה, פולין ובשנים האחרונות גם של הימין אצלנו לעקור מהדמוקרטיה את נשמתה. בלב הוויכוח
ניצבת השאלה אם רוב בפרלמנט יכול לעשות ככל העולה על רוחו או שתפקידה של המדינה לייצר
הגנה חוקתית על זכויות יסוד. בישראל, הוויכוח נסב על "פסקת ההתגברות" ומתבטא בעיסוק של
הימין הישראלי החדש (ווהדתי ברובו) בבית המשפט העליון. ד"ר מאיה מארק, חוקרת משפט
ודמוקרטיה, טוענת שב"התגברות" על בית המשפט, הימין יוכל לממש את מאווייו האמיתיים –
להתגבר על החסמים החוקיים שעוד עומדים בפני פרויקט ההתנחלויות, להתגבר על יכולתם של זוגות להט"בים להיות הורים, על שירות נשים בצה"ל ועל אזרחים ערבים שרוצים לגור בנצרת עלית או כרמיאל.