א. מאז שמכון "מולד" פירסם — לפני חודשיים — את התחקיר על חדירת עמותות הימין הדתי למערכת החינוך הממלכתית, נמצא הדיון על ההדתה בלב השיח הציבורי. ממצאי התחקיר, ולפיהם שערי בתי הספר הממלכתיים פתוחים בפני עמותות ימין דתי, היוו קריאת השכמה להורים חילונים בישראל. קבוצות הורים מהרצליה וקרית אונו, צור הדסה וכפר סבא, אשדוד וראשון לציון, פועלות לאחרונה במגוון דרכים כדי להוציא את העמותות מבתי הספר הממלכתיים (אור קשתי, "הארץ" 11.8).

אלא שההדתה והמאבק נגדה הם הרבה יותר מעוד סיפור על התנגשות בין חילונים לדתיים. למעשה, הם מספרים את הסיפור החשוב ביותר של מערכת החינוך הציבורית בישראל. זהו סיפור שהשחקן הראשי בו הוא הממשלה — שביד אחת מקדמת מהלכי הפרטה, המרחיבים את האי־שוויון, וביד השנייה מקדמת סדר יום ימני דרך שינוי תכני הלימוד — והשחקן המשני בו הוא ההורים ממעמד הביניים החילוני, שמתוך דאגה לאיכות החינוך שיקבלו ילדיהם השלימו עם מדיניות ההפרטה, ובכך פתחו את הדלת גם בפני ההדתה. כדי לפעול לשינוי כיוון ולחזק את אופיה הממלכתי של מערכת החינוך בישראל, צריך להבין כיצד קרה שדור שלם של הורים נרדם בשמירה עליה, ובכך הפקיר אותה לטובת הסדרים מופרטים שעל גביהם נישא גל ההדתה. הנה הסיפור הקצר על הפרטה והדתה, שבסיומו קריאה למימושה של הזדמנות אחת גדולה.

ב. מאז ממשלת רבין השנייה, תקציב החינוך בישראל נשחק עד דק. שיאו של התהליך היה בשנים 2001–2006, כאשר בוצעו בתקציב החינוך 16 קיצוצים רצופים, שהסתכמו בארבעה מיליארד שקלים. אורי יוגב, ראש אגף התקציבים אז והמוציא לפועל של משל "האיש השמן והאיש הרזה" של נתניהו, תיאר אז כאחד מהישגי התקופה את "ביטול הגידול הטבעי בתקציב החינוך", כלומר, את אי־עדכון התקציב בהתאם לגידול במספר התלמידים ("צריך לפרק את המינהל ולמכור את קרקעות המדינה", מרב ארלוזורוב, "הארץ" 5.5.2004). שני הסכמי שכר חדשים למורים — "אופק חדש" (2009) ו"עוז לתמורה" (2011), וכן יישום חוק חינוך חובה מגיל שלוש בעקבות מחאת העגלות של 2011, הגדילו את תקציב החינוך, אבל לא שינו את השורה התחתונה — ישראל נמצאת בתחתית המדינות המפותחות מבחינת ההשקעה של המדינה בתלמיד. בעוד שההשקעה במדינות ה־OECD ב–2013 היתה 8,000 דולר לתלמיד, בישראל ההשקעה היתה 6,000 דולר. לוואקום שהותירה השחיקה התקציבית חדרו תשלומי הורים, יוזמות להקמת בתי ספר ייחודיים ועמותות שחודרות לחינוך הציבורי.

סקר, שנערך בשנת 2007 על ידי המכון ליזמות בחינוך במכללת בית ברל הראה, כי בבית ספר בישראל פועלים בממוצע שלושה גופים פרטיים. דו"ח מבקר המדינה מ–2011 מצא, כי אף על פי שכל גורם חיצוני מחויב בהיתר, משרד החינוך הנפיק בשנת הלימודים תשע"א רק תשעה היתרים, וכי מפקחי משרד החינוך לא היו ערים לקיומן של תוכניות חיצוניות. כתוצאה מכך, שני גופים המוגדרים "כת" פעלו בבתי ספר. כך נוצר לו שוק חינוך של עמותות — מארגוני ימין דתי ועד לתוכניות של גופים מסחריים. וכל זאת, לרוב, בחינם, כפי שמלמד סיפור ההדתה.

כך ניטעו שורשיה החברתיים־כלכליים של ההדתה. זה קרה לא רק עקב הכניסה של עמותות ימין דתי לשערי בתי הספר, אלא גם בשל האופן שבו ההורים ממעמד הביניים החילוני השלימו עם מדיניות ההפרטה, שאיפשרה את אותה כניסה. ההורים ראו את חוק יום לימודים ארוך נדחה במשך 20 שנה בחוק ההסדרים, ואת חוק חינוך חובה מגיל שלוש עושה את אותה דרך. הם ראו את מספר התלמידים בכיתות גדל ואת תשלומי ההורים תופחים. עד שלבסוף הם הבינו את המסר — הפתרון לא יבוא מהמדינה, אלא מאתנו.

ג. בשיחות סלון ובאסיפות הורים יותר ויותר הורים ממעמד הביניים נשבעו — את הילד שלנו למערכת הזאת אנחנו לא שולחים. ואם נשלח, נעשה הכל כדי לשדרג את ה"מוצר" שהוא מקבל. השבועה הזאת מומשה למעשה בשתי דרכים: הורים הקימו בתי ספר ייחודיים והשלימו עם תשלומי ההורים התופחים. לפי עבודת התזה של הח"מ, כמעט בכל עיר בינונית וגדולה בישראל פועל בית ספר שהוקם על ידי הורים, אשר ממיין את תלמידיו וגובה תשלומי הורים גבוהים. אמנם, מספרם של בתי ספר אלו ביחס לכלל בתי הספר במערכת אינו גדול, אך די בו כדי לארגן מחדש את הסביבה החינוכית על פי האפשרות הכלכלית של ההורים — מתכון בטוח להרחבת פערים. ככל שקמו יותר בתי ספר ייחודיים, כך אימץ החינוך הציבורי "הרגיל" את מאפייניהם. לפי הלמ"ס, חלקם של ההורים במימון ההוצאה הלאומית לחינוך הגיע לשיא — 24 מיליארד שקלים בשנת 2013, זינוק של 66% משנת 2009. כך נהפך חוק חינוך חינם לאות מתה.

ההורים ממעמד הביניים, ששלחו את ילדיהם לבתי ספר ייחודיים והשלימו עם תשלומי ההורים, רחוקים כמובן מלהיות שוחרי הפרטת מערכת החינוך. הם פשוט ניסו לתמרן בתוכה, מתוך דאגה כנה לחינוך ילדיהם. בספרה "מי מפחד משוויון" מסבירה שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, את הרקע לכך. לפי תמיר, האי־שוויון הגדל בישראל נטע בקרב ההורים ממעמד הביניים חרדה כלכלית, אשר הובילה אותם לחפש יתרונות לילדיהם בכל מחיר. כך, מערכת שנחשבה בעבר לטובה ושהצמיחה מתוכה מעמד ביניים משכיל ובטוח בעתידו, אינה מספיקה עוד בתקופה שבה הורים אחוזים בחרדה מפני צמצום האפשרויות שיעמדו בפני ילדיהם כשיגדלו. החרדה תורגמה ליוזמות פרטיות, שהעמיקו את תהליכי ההפרטה.

סיבה נוספת לפעולתם של ההורים היא מהפכת הגלובליזציה והצרכנות שהתחוללה בישראל. כשהורים יכלו לבחור ביטוח, חברה סלולרית וחברת תעופה, הם החלו לתהות מדוע רק בחינוך המדינה קובעת בשבילם. כך הועתק דפוס הפעולה הצרכני לזירת בית הספר.

המפגש בין שלוש התופעות — השחיקה התקציבית, החרדה המעמדית והמהפכה הצרכנית — הוביל את ההורים ממעמד הביניים החילוני לקדם הפרטה מלמטה בשעה שהמדינה מקדמת הפרטה מלמעלה. תנועת מלקחיים זו פיצלה את החינוך הממלכתי בישראל לשתי מערכות — באחת פועלים בתי ספר הגובים תשלומי הורים גבוהים, ממיינים תלמידים ועומדים לבחירת הורים, ובשנייה פועלים בתי ספר "רגילים", שמאמצים חלק מהמאפיינים של הייחודיים במטרה לשרוד בתחרות הלא הוגנת אתם, אך הולכים ונהפכים למפלטו של המעמד הבינוני־נמוך. זוהי, בתמצית, המציאות המעמדית של מערכת החינוך בישראל. מציאות זו, כפי שהתברר לאחרונה, מאפשרת לכסף פרטי ולאינטרסים פרטיים להשפיע על מערכת החינוך הממלכתית, ובכך הופכת אותה לקרקע פורייה לפעולה של הימין הדתי.

ד. וזהו למעשה הסיפור כולו. מאז רצח רבין, המאבק על המוסדות הממלכתיים בישראל מתנהל במעמד צד אחד. הדור הראשון של הציונות הסוציאליסטית ויתר עם הקמת המדינה על זרם העובדים בחינוך לטובת חינוך ממלכתי ששתי מטרותיו הראשונות, לפי חוק חינוך ממלכתי (1953), הן: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו", ו"לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת". כלומר, ערכי הציונות ההרצליאנית, הרחוקים מ"העגלה הריקה" שמתארים רבני ההדתה. הדור השני של בני אותה תנועה, כדבריו של שלמה קראוס בטור שפירסם ב־ynet בפרוץ המחאה החברתית, "קיבל מדינה סוציאלית על מגש של כסף, השמין מפירותיה ואז הפך את המגש, כדי להשמין קצת יותר. דור שבקדחת ההפרטה המהירה מדי הותיר לנו אדמה חרוכה ומציאות כלכלית בלתי אפשרית".

הדור הזה המיר את ההכרה הסוציאל־דמוקרטית בניאו־ליברליזם, העדיף את ההון על ההמון והתרחק ממחויבות קולקטיבית כמו מאש. כך הוא הפקיר את זירת המאבק על הממלכתיות הישראלית, אותה הקימו הוריו, לבני הדור השני של הציונות הדתית. גם אלה, בדומה לבני דורם החילונים, מרדו בהוריהם, אך זה היה מרד שכיוון פעולתו הפוך — לא ממרכז הממלכתיות הישראלית החוצה — לעבר השוק הפרטי והמגזר השלישי, אלא מהשוליים — מתפקיד מש"ק הדת המגזרי — למרכז, לפוליטיקה, לתקשורת ולמגזר הציבורי, למרכזי הערים בתוך הקו הירוק עם הגרעינים התורניים ולחינוך הממלכתי עם עמותות למיניהן.

הורים שליוו את ילדיהם בראשון בספטמבר לבית הספר הממלכתי הם בני הדור השלישי למדינה. חלקם השתתפו במחאת 2011 ומרגישים עמוק בכיסם את ההישג הגדול שלה — חוק חינוך חינם מגיל 3 — שהושג בזכות הורים, שלא דרשו פתרון נקודתי לילדיהם אלא חינוך חינם לכולם. השיח על ההדתה וניצני ההתארגנות נגדה מהווים כעת הזדמנות היסטורית בעבור אותם הורים־אזרחים, שמאמינים במטרות הציוניות־הומניסטיות של חוק חינוך ממלכתי — לא רק לקבל אחריות מחודשת על החינוך הציבורי, אלא גם להגדיר את ערכיהם ולהיאבק בעבורם בכל זירה. המוסדות הממלכתיים בישראל — הפוליטיקה, השירות הציבורי, השלטון המקומי ואחרים, נתונים זה שנים לתנועת מלקחיים של הפרטה והיימנה (הליכה ימינה). זו איננה גזירת גורל, ואף קבוצה לא "לקחה" לשנייה את המדינה, אלא תוצאה של פעולה נחושה ולגיטימית של הנהגת הימין הדתי אל מול בלבול וייאוש של הרוב הדומם שמנגד. שנת הלימודים הקרובה יכולה לסמן את תחילתו של השינוי.

הכותב הוא מנהל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון, ומנכ"ל המכללה החברתית־כלכלית