על תפיסת החירות של איילת שקד ותגובת הנגד של הימין החדש להתעוררות החברתית בישראל / רמי הוד

מאז שנשא בנימין נתניהו בשנת 2003 את נאום "האיש השמן והאיש הרזה" לא שמענו פוליטיקאי בכיר בישראל מבטא תפיסה כלכלית ימנית מזוקקת כמו זו שמופיעה במאמרה של שרת המשפטים, איילת שקד, בכתב העת "השילוח". מבחינה רטורית, שקד הולכת רחוק יותר ממה שנתניהו אי פעם העז. "בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה", כותבת שקד, "באותה שעה בדיוק – חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד… זו הצבעה נגד החירות שלנו בתחום נוסף המצטרף לרשימת התחומים שהמדינה מסדירה, ושהחל באותו רגע קובעת בו בשבילנו דרך מסוימת שבה, ורק בה, לגיטימי לפעול". התערבות ממשלתית היא פגיעה בחירות – זוהי תמצית משנתה של שרת המשפטים. מדובר בביטוי ראשון אי פעם של תפיסה ליברטריאנית מצד פוליטיקאי בכיר בישראל וכן בפעם הראשונה שתפישה זו, הזרה לחלוטין להיסטוריה הרעיונית של הציונות ושמעולם לא קנתה אחיזה בדעת הקהל בישראל, עומדת במרכז משנתה של שרה מרכזית בממשלה. בכך טמונה חשיבות מאמרה של שקד. כעת, לימין החדש בישראל, החבוט מאז קיץ 2011 ועלייתו של השיח החברתי, יש מניפסט אידיאולוגי חדש.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' ויונתן לוי ממכון מולד, כתבו (כאן וכאן) תגובות מנומקות ומרתקות לתזת החירות של שרת המשפטים. במאמר זה, אני מבקש להוסיף לדיון שלוש נקודות נוספות. הראשונה, ההתנפצות של התזה הכלכלית של שקד על קרקע המציאות הממשית. השניה, העיתוי שבו בחרה שקד לפרסם את התזה בה מחזיקים היא ושותפה הפוליטי נפתלי בנט לא מהיום, ומה שניתן ללמוד ממנו על המצוקה בו שרוי הימין הכלכלי בישראל מאז המחאה החברתית. השלישית, האכסניה שבה בחרה שקד לפרסם את מאמרה ומה שניתן ללמוד מכך על החשיבות שמעניק הימין החדש ומממניו בארצות הברית ליצירת רעיונות ולהצמחת מנהיגות שתיישם אותם.

מוביליות היא חירות

מאמרה של שקד הוא בראש ובראשונה קריאת תיגר על מה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית ועל הניסיונות לשקם אותה לאחר קיץ 2011.

מדינת הרווחה המודרנית, ששימשה השראה מוסרית ומוסדית למקימי מדינת ישראל, ביקשה להחליש את הקשר בין גורלו של האדם לבין המעמד הכלכלי של הוריו. תור הזהב של מדינת הרווחה, שנות החמישים עד השבעים של המאה העשרים, היו שנים בהן הושגו במקביל שלושה הישגים חברתיים חסרי תקדים במערב אירופה ובארצות הברית: צמיחה כלכלית גבוהה כתוצאה מיזמות, פיתוח טכנולוגי וסדר חברתי חדש שלא כבל אנשים לעיסוקי הוריהם; צמצום פערים כלכליים שהושג על-ידי מיסוי פרוגרסיבי, ארגוני עובדים חזקים, שירותים חברתיים נדיבים ומערכת ביטחון סוציאלי מפותחת; ומוביליות חברתית שטענה לראשונה במשמעות אמיתית את החלום האמריקאי, לפיו כל אחד יכול להצליח. כפי שמראים פול קרוגמן ורוברט רייך, זוהי התקופה שבה צמח מעמד הביניים האמריקאי, לא רק בזכות כישוריו אלא גם באמצעות מדינה המקדמת שוויון הזדמנויות.

ישראל, שנוסדה באותה תקופה, הקימה מערכות חברתיות שהצמיחו גם כאן מעמד ביניים חזק. חוק חינוך חינם, הביטוח הלאומי, מערכת בריאות ציבורית, דיור ושיכון באחריות ממשלתית, זכויות עובדים מתקדמות ומערכת מיסוי פרוגרסיבית – כל אותם מנגנונים שלפי שקד פוגעים בחירות לנצל, לעשוק, לחלות ולגור ברחוב, הוקמו בתקופה זו. למה כל זה חשוב? כי כדי להוכיח מדוע שקד טועה, כלומר מדוע לא יכולה להיות חירות ללא ה"מדינה המסדירה" כדבריה, יש לבחון מהו המינימום שניתן להסכים עליו עִמה, מהי נקודת ההסכמה בין הימין הכלכלי והשמאל הכלכלי. הנקודה הזאת היא חשיבותה של מוביליות חברתית.

בעוד שהימין לא רואה באי שוויון כשלעצמו בעיה (אם העניים היום עשירים מבעבר מה זה משנה כמה רחבים הפערים, אומר הימין), חברה ללא מוביליות חברתית היא צרה צרורה גם לשיטתם. זאת משום שמנגנון השוק, אבן היסוד של הקפיטליזם, מתבסס על יכולתו של הפרט ליזום, להקים עסק, למכור ולבצע השקעה חוזרת באופן בלתי תלוי בהכנסת הוריו. השוק בצורתו הטהורה הוא לפיכך מנגנון מריטוקרטי, שמתגמל את מי שלומד ועובד קשה. הוא עיוור למוצא משפחתי, מגדר ושיוך אתני. לכאורה, כמובן. המפתח לכך הוא מוביליות חברתית, שהיא-היא מחוללת החירות הגדולה של הסדר הקפיטליסטי. ללא מוביליות אין חירות והשוק הופך להיות מנגנון דכאני, בדיוק כמו הכלכלה הפיאודלית שהבטיחה לבן ממשפחת מגדלי תפוחי אדמה עתיד כמגדל תפוחי אדמה. לכן שמרנים מתנגדים לשוויון ולמדינה המבקשת ליצור אותו, אך תומכים בשוויון הזדמנויות ובהסרת מכשולים שאינם בשליטת האדם, כמו הכנסת הוריו, בבואו להגשים את עצמו. על זה גם שקד תסכים.

כשיש אי שוויון אין מוביליות

אך בעוד שמוביליות כמימושה של חירות עומדת בבסיס תפיסתם של שמאל וימין כאחד, במציאות הממשית מוביליות גבוהה ורמה גבוהה של אי שוויון פשוט לא הולכות יחד. נקודה. הנה תרשים שמראה זאת נפלא.

figure-2-great-gatsby-curve

הציר האופקי בתרשים מראה את מידת האי־שוויון במדינה, הנמדד על-ידי מדד ג׳יני. הציר האנכי מתייחס לעוצמת הקשר הבין־דורי של ההכנסות, כלומר למידת המוביליות בחברה. ככל שהערך גבוה יותר, הקשר בין הכנסת ההורים להכנסת הילדים חזק יותר. המסקנה העולה מהתרשים היא שמדינות בהן קיים אי־שוויון גבוה הן מדינות פחות מוביליות. דפוס הפיזור הזה זכה לשם עקומת גַּטְסְבִּי הגדול – (GGC (The Great Gatsby Curve, והוא מוכח כל פעם מחדש, כפי שמראה נפלא פרופ' ברנקו מילנוביץ' כאן. חירות, גם בהגדרתה המצמצמת כסיכוי של הפרט לנוע במעלה הסולם החברתי, פשוט מסרבת לדור בכפיפה אחת עם אי שוויון. זו כל התורה על רגל אחת.

רק מדינת רווחה יכולה לצמצם אי שוויון

אבל אולי השוק יודע לצמצם אי שוויון לבדו ואין צורך במדינה שבונה ומרחיבה מערכות "שוללות חופש", לפי שקד, כמו בריאות ציבורית ודיור ציבורי? הפסקה הבאה אמורה להיות מובנת מאליה בעולם שלאחר המחאה החברתית, המחקרים של פיקטי וההתפכחות של גדולי הניאו-ליברלים, אבל המאמר של שקד מחייב לומר זאת שוב: אי אפשר לצמצם אי שוויון, ובכך לקדם מוביליות, ללא מדינת רווחה שעושה בדיוק את ההפך ממה ששקד מטיפה לו במאמר – הסתמכות על "כוחן של קהילות משפחתיות, חברתיות וכלכליות לנהל את חייהן בכוחות עצמן" ועל "חכמתו של המון העם ליצור ולשמר מנגנונים מוצלחים בהרבה מאלה המעוצבים באופן מלאכותי", כלומר על ידי המדינה.

כדוגמה לתחומים שצריכים להיות מחוץ לתחום ניהולה של המדינה ושסובלים בישראל מרגולציית יתר, מציינת שקד זכויות עובדים ודיני סביבה. שכר מינימום, מגבלות על זיהום, תקנות בטיחות, פנסיה חובה, העדפה בחקיקה לאנרגיה מתחדשת – בכל אלה סבורה שקד שעל המדינה לצמצם, אם לא לסיים, את תפקידה. זו כמובן עמדה לגיטימית, אלמלא בחרה שקד להציגה כמקדמת חירות. הנה שני תרשימים (מתוך עשרות בנושא), שמראים מה שגם מוסדות שבעבר יכלו אולי לסבול טקסט כמו של שקד, כמו קרן המטבע הבינלאומית, יודעים לומר היום: רק מדינה מעורבת ואיגודי עובדים חזקים מסוגלים לצמצם אי שוויון ולקדם מוביליות. כמו התרשים הקודם, גם הם מנפצים על קרקע המציאות הכלכלית והפוליטית הממשית את הטיעון של שקד, לפיו הוצאת המדינה מחיינו תביא ליותר חירות.

%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%99%d7%95%d7%9f

התרשים הזה, המבוסס על נתוני אי שוויון והוצאה אזרחית מ-23 המדינות המפותחות, מצביע על כך שהמדינות השוויוניות ביותר הן אלה שההוצאה האזרחית שלהן היא הגבוהה ביותר. שימו לב היכן נמצאת ארצות הברית, המדינה בעלת המשטר הכלכלי הדומה ביותר לתזה של שקד. ושימו לב היכן שבדיה ודנמרק, מדינות רווחה המעורבות בחיי תושביהן "מהעריסה עד הקבר" ולא מותירות לקהילות ולמשפחות "לנהל את עצמן". הנקודה ברורה – רמת אי שוויון נמוכה (ולפיכך גם מוביליות גבוהה) ומעורבות ממשלתית גבוהה הולכות לרוב (אם כי לא תמיד, ראו למשל את קוריאה) יחד.

אז אולי הוצאות גבוהות על חינוך, בריאות ורווחה עוזרות לצמצם אי שוויון ובכך לקדם מוביליות חברתית, אבל חקיקת עבודה מקיפה ונוקשה, נגדה יוצאת שקד בחריפות, רק מרחיקה אותנו ממטרות אלה? לא בדיוק.

jaumotte_chart2

התרשים הזה, הלקוח מתוך מחקר חלוצי של קרן המטבע (לא בדיוק מחלקת המחקר של ההסתדרות), מצביע על קשר מובהק בין שיעור העובדים החברים בארגוני עובדים במדינות מתקדמות בשנים 1980-2010, לבין הנתח של העשירון העליון בהכנסות, היבט מובהק של אי שוויון, באותן מדינות. המדינות הנמצאות בחלק הימני של התרשים הן מדינות ששיעור העובדים המאוגדים בהן הוא הגבוה ביותר ואילו הגידול בחלקו של העשירון העליון בעוגת ההכנסות הוא הנמוך ביותר. הנתון המדהים הזה גרם לחוקרי קרן המטבע (שוב, קרן המטבע!) לקבוע כי בניגוד לתזה הרווחת, שלפיה העלייה באי שוויון היא תוצאה בלתי נמנעת של תהליכים חיצוניים כמו טכנולוגיה וגלובלזיציה ולכן מי שלא רוצה לחזור לתקופת האבן צריך להשלים עם אי שוויון קיצוני, הרי שבפועל למבנה שוק העבודה ולעצמת ארגוני העובדים יש השפעה מכרעת על רמת האי שוויון.

היות ושיעור התאגדות גבוה קיים לרוב במדינות עם חוקי עבודה המטילים אחריות רבה על המעסיקים ומאופיינים בזכויות התאגדות ושביתה נרחבות, הטענה של שקד, לפיה רגולצית יתר של שוק העבודה פוגעת בחירות, נכונה רק כשמדובר בחירותם של מעסיקים. ודאי שהיא אינה נכונה כשמדובר בחירותם של רוב האזרחים, שהם אנשים עובדים, לחיות בחברה אשר מתקיים בה שוויון הזדמנויות אמיתי.

הנה, אם כן, משפט פיתגורס של המציאות הכלכלית הממשית, להבדיל מזו שקיימת בדימיונם של שמרנים: אם חירות היא מוביליות, ואם מוביליות קיימת במדינות עם רמת אי שוויון נמוכה, ואם רמת אי שוויון נמוכה קיימת במדינות רווחה – אזי מדינת רווחה היא תנאי לחירות. לכן, אידאולוגיה המבקשת, בשם החירות, לצמצם את המסד החוקי עליו נשענת מעורבות המדינה בכלכלה מציעה למעשה חירות משעבדת. זוהי חירות הפוגעת לא רק בשוויון הכלכלי, שאינו מעסיק את הימין, אלא גם ביכולתו של הפרט לנוע במעלה הסולם החברתי במנותק ממוצאו המשפחתי, יכולת העומדת במרכז ההבטחה הקפיטליסטית עצמה. חלחול התובנה בדבר הקשר בין כלכלה חזקה לחברה שוויונית ללב השיח הציבורי בישראל, לאחר שלושה עשורים של הגמוניה ניאו-ליברלית שטוענת את ההפך, הוא הסיבה לעיתוי בו בחרה שקד לפרסם את מאמרה.

משנה כלכלית שמרנית – למה דווקא עכשיו?

"במדינת ישראל של המאה ה-21 להיות קפיטליסט זה להיות טייקון חזירי, תאב בצע, מי שעשה את הונו על חשבון הציבור או העובדים", כתבה מירב ארלוזרוב בספטמבר 2015, "הקפיטליזם בישראל נתון למתקפת האימים של הפעילים החברתיים. השיח החברתי בישראל כל כך כוחני, שאף אחד היום לא מעז להגיד שהוא קפיטליסט".

"זהו. נגמרה תקופה", כתב נחמיה שטרסלר באפריל 2016. "היא החלה ב–1985 והסתיימה עכשיו. הכלכלנים יכולים לומר מה שהם רוצים, אבל איש כבר לא מקשיב להם. אין כבוד למקצוע, אין הערכה לידע שנצבר. היום החברתיים שולטים. אין היום פוליטיקאים שיבצעו רפורמות כלכליות נחוצות".

"קשה לי לשבת פה ולפרוש את המשנה הכלכלית של הליכוד כי אין משנה כזאת", אמר איש אגף התקציבים לשעבר וחבר הליכוד, מורי אמיתי, בדיבייט שקיימתי איתו השנה בתל-אביב. "ניצחתם. פוליטיקאים מהימין תמיד יתחילו את השיחה עם שלי יחימוביץ' בתוכנית בוקר ב'שלי צודקת והלוואי וזה היה נכון אבל זה פשוט לא עובד'. לא תשמעו פוליטיקאי מדבר על זכות הקניין של הבנקאים, על קפיטליזם קלאסי. היחיד שהיה כזה זה נתניהו והוא כבר לא מתעניין בכלכלה וזה חבל". גם אם ניקח את הציטוטים הללו בעירבון מוגבל, הם מלמדים משהו על המצוקה שבה שרוי הימין הכלכלי בישראל שלאחר 2011. ימין זה תופש כיום את השפעתו על המדיניות כלכלית ועל דעת הקהל בכלכלה בדומה לאופן בו תופש השמאל את השפעתו על תהליך השלום.

תחושה זו היא כמובן מוגזמת, אבל לא לגמרי תלושה מהמציאות. נכון, המדיניות הכלכלית בישראל רחוקה מלהיות סוציאל-דמוקרטית ואנחנו ממשיכים להוביל באי שוויון ובעוני, אבל אם יוצאים לרגע מאמירות כמו "עברו חמש שנים וכלום לא השתנה", האמת היא שהשתנה לא מעט. לאחר שנים של הליכה במתווה של "פחות מסים – פחות שירותים", בשנים האחרונות אנו עדים לגידול ריאלי בתקציבי השירותים החברתיים. כל מי שעוקב אחר ראיונות של בכירי האוצר יודע שהקולות שנשמעים היום מכיוונו הם קולות אחרים. כל מי שהשתתף בדיונים עם הדרג המקצועי בממשלה ועוקב אחר תקציב המדינה יודע שנערי האוצר של 2016 הם לא נערי האוצר של 2003. וגם מתקבלות החלטות אחרות: חוק שישינסקי 2, העסקה הישירה במשק, הגבלת שכר הבכירים, ביטול השר"פ באסותא באשדוד, הוספת סייעת לגני ילדים, הגבלת הרפואה הפרטית ועוד.

נכון, רוב ההישגים האלה הושגו בזכות המחאה, חברי כנסת מהאופוזיציה והעיתונות הכלכלית הביקורתית. נכון, אנחנו רחוקים מלהדביק את השחיקה התקציבית של העשור הקודם, השכר בישראל נמוך והאג'נדה המובילה היא בגדול אותה אג'נדה. אבל נתניהו, אולי מלבד מתווה הגז, הפסיק לעסוק בכלכלה. אם מניחים שהרפורמטור הגדול של תחילת העשור הקודם לא שינה את עמדותיו, יש לכך מספר סיבות: לאחר המחאה, חברי כנסת מהימין מתרחקים מתמיכה מוצהרת בצעדים שמיטיבים עם ההון, כולם מתחרים זה בזה מי הכי חברתי ודעת הקהל בישראל, שתמיד נטתה לשמאל הכלכלי אבל הייתה נתונה בעשורים האחרונים לשטיפת מוח נוסח "האיש השמן והאיש הרזה" ו"הועדים הורסים את המשק", חושבת היום ההפך מראש הממשלה ברוב הסוגיות שעל סדר היום. סקר שערך מכון "מדגם" עבור כנס האחד במאי 2016 של המכללה החברתית-כלכלית מדגים זאת היטב. רוב הציבור באופן חוצה מפלגות מזדהה יותר עם תפישה סוציאל-דמוקרטית ותומך בהתאגדויות עובדים, בהעלאת מסים לעשירים ובהשבת בעלות המדינה על משאבי טבע שהופרטו. רבע מהציבור מעיד כי מאז 2011 שינה את עמדותיו הכלכליות לכיוון סוציאל-דמוקרטי.

126572_infographics_794x5957

לכן, כששקד כותבת במאמרה "המאבק בין שתי המסורות היהודיות (סוציאליזם מול שוק חופשי, ר"ה) רחוק מלהיות מוכרע כיום לטובת השיטה הדוגלת בחופש ולטובת אותם המאמינים שהמכשיר ההכרחי לייצור חופש הוא חופש כלכלי", היא בעצם אומרת למחנה שלה, במסגרת כתב עת שמיועד לאליטה האינטלקטואלית והפוליטית שלו: אנחנו מפסידים בדעת הקהל על כלכלה. ואם אנחנו בימין החדש והגאה באמת רוצים לשלוט, ולא רק לנהל, לחפש את הפשרה ולהתנחמד לשמאל כמו הימין הישן, אי אפשר לעשות זאת אם נהיה עוד שחקן בתחרות רבת המשתתפים בפוליטיקה הישראלית: הקרב על מיהו חברתי, כלומר מי מטיל יותר מגבלות על המגזר העסקי. במקום להתחרות בשמאל הסוציאל-דמוקרטי ובמרכז החלול על חקיקה חברתית מיותרת, עלינו לחרוט על דגלנו תפיסת חירות המסתייגת מהתערבות המדינה. ללמד במכינות הקדם צבאיות ובגופי החינוך שלנו, וברוך השם יש לנו, את מילטון פרידמן לצד הרב קוק. כי אם משילות אמיתית, כפי שכותבת שקד, לא טמונה ביכולת התמרון הפוליטית לקדם רפורמות, אלא ביכולת להשיג יעדים המבוססים על תפישת עולם, הגיע הזמן שלמכונה הפוליטית של הימין החדש יהיה חזון ברור ומגייס, בכל הקשור למדיניות כלכלית.

126572_infographics_794x5952

חזון זה, כהרגלו של הימין, מנוסח בראש ובראשונה כתגובת נגד לשמאל ולהתעוררות החברתית שמעמידה במרכז ערכים וצעדי מדיניות המזוהים איתו. זהו בקלש שראשיתו בקריאת תיגר יסודית, פרדיגמטית, על הדרישה המתמשכת מהמדינה לעשות צדק חברתי והמשכה בגיבוש אתוס חברתי-כלכלי אלטרנטיבי שייצור לימין החדש מובחנות אידאולוגית. הדהוד לתפישה זו ניתן למצוא במשנתה המשפטית של שקד ובגישתה כלפי המתח יהודית-דמוקרטית, הנפרשות בהרחבה במאמר, וכן בתוכנית המדינית של הבית היהודי ושל הח"כים האידאולוגיים בליכוד לסיפוח חלקים מיהודה ושומרון. בנט ושקד, וכמוהם אחרים בימין החדש, מואסים בסטטוס-קוו של הימין הישן. הם רוצים לשלוט – ליישם אידיאולוגית ימין טהורה, ללא אילוצים ממלכתיים, איזונים ובלמים. ההפסד בדעת הקהל לשמאל הכלכלי היא מקל בגלגליו של מהלך שאפתני זה.

הקרב על הרעיונות הכלכליים

ההתמודדות של הימין החדש ושל מממניו בארצות-הברית עם תובנתה של שקד בדבר מצוקתו לאחר 2011, מתרחשת ברובה מתחת לרדאר הציבורי. כתב העת החדש "השילוח", היוצא בתמיכתה של קרן תקווה – מכון חשיבה אמריקאי העוסק בקידום רעיונות שמרניים באמצעות פרסומים, חינוך והכשרת מנהיגות – הוא לא המוסד השמרני היחיד שקם בישראל בשנים האחרונות. הנה מוסדות נוספים, שימו לב למועדי ההקמה: מכון המחקר "פורום קהלת" (2012), המגזין האינטרנטי "מידה" (2012), מכון פרידברג (2013), המקיים סמינרים לצעירים בחברה וכלכלה, ותוכנית אקסודוס (2015) המציעה לסטודנטים תוכנית שנתית בלימודי שמרנות. מוסדות אלה מצטרפים למרכז שלם הוותיק, שפועל מזה שנים כקו הקדמי של החשיבה והמנהיגות השמרנית בישראל, ו"המכללה למדינאות", העוסקת בהכשרת מנהיגות ימנית, כאשר פעילותה ותקציביה התרחבו משמעותית בשנים האחרונות. כל זאת, בנוסף לעשייה של קרן תקווה עצמה, המפעילה תוכניות חינוכיות יוקרתיות המיועדות לצעירים ישראלים ומתקיימות במימונה המלא בניו-יורק ובירושלים.

השפעתם של רעיונות תלויה במוסדות המקדמים אותם, טען איש מדע המדינה ונשיא מכון רוזוולט, אנדרו ריץ', במאמרו המכונן מ-2004 "למה מוסדות שמרנים מנצחים במלחמה על הרעיונות". בעת כתיבת המאמר, תקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש, אויש הממשל הפדרלי בניאו שמרנים ממוסדות מחקר, חינוך והכשרה שפעלו שנים לפני כן והשיח הציבורי בארצות הברית היה נתון לתעמולה ימנית כלכלית יעילה (מאיה מארק ואמנון פורטוגלי מסבירים זאת נהדר במאמרם החשוב בנושא). ריץ' מצא כי המוסדות שמקימות קרנות הימין הם פוליטים, שאפתנים ואסטרטגיים יותר מאלו שמשמאל. הקצאת המשאבים וסדר העדיפויות הארגוני והפוליטי של מוסדות אלה נועד לשרת את משימת בניין הכוח של הימין השמרני, לא מחקר נטול פניות וגם לא מעורבות אזרחית א-פוליטית ולא עשיית טוב לשם טוב. הבנה זו עומדת בבסיס פעולתו של הימין החדש בישראל והיא המנחה את האופן בו הוא מתמודד עם ההתעוררות החברתית שמתרחשת כאן מאז קיץ 2011.

ימין זה ומממניו בארצות הברית, שוודאי מודאגים מהסנטימנט הציבור האנטי-טייקוני שרוחש בישראל מאז 2011, מקים ארגוני תשתית, שתפקידם לגבש רעיונות, להשפיע על השיח הציבורי ולחנך דור חדש של מנהיגי ימין, דור שכדבריה של שקד – לא יסתפק ב "להביא את הרכבת אל היעד" אלא יעסוק ב"קביעת כיוון ההתקדמות והצבת היעדים". תפיסה זו שונה מהותית מהתפיסה הדומיננטית בחברה האזרחית משמאל. בעוד שמרבית ארגוני השמאל מתמקדים בעשיית טוב לשם טוב (ואכן נעשה הרבה מאוד טוב בתחומים שונים ומגוונים) ובקידום אקטיביזם ומאבקים ספורדיים, הימין החדש עוסק בבניין כוח, היינו בגיבוש רעיונות, הכשרת מנהיגות ובניית קהל תומכים באמצעות הקמת מוסדות. בדיוק כמו תנועת העבודה ההיסטורית). זאת, במטרה לנצח. אותו רצון לנצח, וכפועל יוצא מזה לשלוט ולהכתיב מדיניות, הוא שמוביל לתפישתו העצמית של הימין החדש לפיה "המדינה היא אני" והוא העומד בבסיס היומרה של פוליטיקאית צעירה, עד לא מזמן אלמונית, שלפני הקריירה הפרלמנטרית שלה ניהלה ארגון פייסבוק ("ישראל שלי") ומייצגת מפלגה של שמונה מנדטים סקטוריאליים, לצאת בקריאה לשינוי פניהם של החברה, הכלכלה והמשפט הישראלי.

כדי שתזת החירות המשעבדת של איילת שקד לא תהפוך ממאמר בכתב עת לגישה כלכלית דומיננטית בשיח הציבורי ובפוליטיקה הישראלית, יש להבין את המהלך התשתיתי שמקדם הימין החדש ומוסדותיו ואת סכנת הבקלש שהוא טומן בחובו. לאחר שבעשור האחרון הזניח את הקרב על הרעיונות החברתיים-כלכליים בישראל, מאז 2011 מבין הימין החדש כי אין לו תפישה עמוקה של משילות בתחום הכלכלי ושדעת הקהל בישראל לא תומכת בעמדותיו. השמאל, לעומת זאת, על מפלגותיו וארגוניו, מכפר אט אט על אחד מחטאיו הגדולים – אימוץ משנה כלכלית ימנית מאז שנות ה-90, והופך למחודד וברור יותר בעמדותיו הכלכליות, שבאופן הדרגתי קונות אחיזה גם בדעת הקהל בישראל. המרכז הפוליטי, המתנער מאידיאולוגיה סדורה, מאמץ גם הוא חלק מעמדות אלה.

התמיכה הציבורית במדינת רווחה והביקורת על המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית היא אחד הנכסים הציבוריים היקרים שיש למרכז-שמאל בישראל. כדי לשמור על נכס זה ולהגדיל את ערכו, ארגוני החברה האזרחית שתומכים בשוויון וצדק חברתי צריכים לעסוק בבניית מוסדות חדשים ובחיזוק מוסדות קיימים (להרחבה על תפיסה זו ראו את מאמרי המשותף עם מיכאל מנקין) . מוסדות העוסקים בבניין כוח, בגיבוש רעיונות, בהשפעה על דעת הקהל ובהכשרת מנהיגות על בסיס תפישה הפוכה מזו של שקד – מדינת רווחה מתקדמת וצודקת, כנדבך מרכזי בתפיסה אידיאולוגית כוללת. כדי להצדיק את קיומה הפילוסופי והערכי של מדינה זו אין צורך במילטון פרידמן ובהתרפקות נטולת בסיס על החיים הכלכליים של קהילות יהודיות בגלות. די בלקרוא את הרצל. "לדעתי, לא נברא אור החשמל כדי שנטילי כסף מתי מספר יאירו בו את טרקליניהם, אלא כדי שלאורו נוכל לפתור את שאלות האנושות", כתב הרצל ב"מדינת היהודים", ובכך שרטט לחברה החדשה חזון שבו העושר לא מרוכז בידיים מעטות אלא משמש לרווחתה של החברה כולה.

רמי הוד הוא מנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית

אני מודה לאלי גרשנקרוין, צליל אברהם, תומר קרמרמן ודותן ברום על הערותיהם המועילות למאמר.