כל הפוסטים של mihlala

הקרנת הזדהות לכבוד ה 1 במאי

הפסטיבל ה-13 לסרטי פועלים פרי שיתוף הפעולה בין המכללה החברתית-כלכלית וסינמטק חיפה נדחה בשל מגבלות משרד הבריאות.
הפסטיבל יתקיים כשנוכל להיפגש שוב באולמות ההקרנה של סינמטק חיפה.

לכבוד ה-1 במאי נקיים הקרנת הזדהות עם עובדי הצוותים הרפואיים הניצבים בחזית המאבק בנגיף הקורונה ושיחת zoom בין רפי קמחי, מנהל התכנית למנהיגות עובדים במכללה החברתית-כלכלית, לבין ד"ר עומר עדני מבית החולים בלינסון וחבר בהנהגת "מרשם" – ארגון המתמחים ברפואה בישראל, אודות נגיף הקורונה, מערכת הבריאות והמתמחים ברפואה.

הפרעה בקצב הלב (רוסיה/פינלנד/גרמניה 2017) ARRHYTHMIA
בימוי: בוריס חלבניקוב | משחק: אלכסנדר יאטצנקו, אירינה גורבאצ'בה | 116 דקות, רוסית, תרגום לעברית ולאנגלית.
אולג הוא פרמדיק מוכשר העובד בצוות אמבולנס. אשתו קטיה היא אחות במחלקת המיון של בית החולים. הם חולקים דירה קטנה וחוג קרוב של חברים שאוהבים לבוא אליהם לשתות. קטיה לא רואה בבית את המסירות והאכפתיות שאולג משקיע בעבודה ונמאס לה מהשתיינות שלו. היא מבקשת להתגרש. דרמה מרתקת עם מגע קליל ומשחק משובח, שזכתה בפרס השחקן בפסטיבל קרלובי וארי.

שיחת ה-ZOOM תתקיים ביום ו' ה-1 במאי בשעה 17:30 ועד לשעה 18:00.
לינק לשיחה בזום (כל שעליכם לעשות זה להקיש על הלינק ממחשב או מסמארטפון): https://berl.ink/2VOM3cn

הצפייה בסרט תתאפשר מיד עם סיום שיחת ה-ZOOM למשך 48 שעות, החל מיום ו' ה-1 במאי בשעה 18:00 ועד ליום א' ה-3 במאי בשעה 18:00.
כדי לקבל את הקישור לצפייה בסרט יש להשאיר פרטים מזהים. הקישור יינתן לאחר השארת הפרטים בקישור הבא:
https://forms.gle/euPQiKQ9NakpQKiV6
כמו כן, הצפייה בסרט מוגנת בסיסמה. יש לשמור את הסיסמה טרם הכניסה לקישור.

האירוע בפייסבוק

הפסטיבל ה – 12 לסרטי פועלים

במאבק על עבודה מאורגנת וחברה צודקת

הפסטיבל לסרטי פועלים, פרי הפקה משותפת של התכנית למנהיגות עובדים במכללה החברתית-כלכלית וסינמטק חיפה, עומד בשנתו השתיים עשרה בצל תוצאות הבחירות לכנסת ה-21 ותחת התקפות על העבודה המאורגנת בישראל. הפסטיבל הוא הזדמנות לדיאלוג בין דמויות מרכזיות המשפיעות על דמותו של שוק העבודה הישראלי לבין הביטוי האומנותי/קולנועי שלו בעולם. הקהל מוזמן לצפות, לגבש עמדה ולקחת חלק בדיון על דמותה של חברה ישראלית צודקת והוגנת יותר.

 

טור על הפסטיבל בכלבו

מאמר של רפי קמחי בכלבו  – להלחם על העבודה המאורגנת 

לאיזה סיפור נאמנים החיפאים

רפי קמחי

 

פסטיבל “סיפור חיפאי – مهرجان حكاية حيفاوية” השמיני בנושא אקטיביזם של זהויות בהפקתו של בית הגפן הסתיים בהצלחה מרובה, ושמחתם של החיפאים היתה רבה. אז זהו, שלא. יום לפני פתיחתו של הפסטיבל הודיע המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, שתקצב אותו בשנתיים האחרונות, כי הוא שולל מהפסטיבל את תקציבו. הנימוק: “האירוע פתוח לציבור הרחב ולא מיועד בלעדית לתושבי הפריפריה”. פה חשדתי. מה קרה השנה שלא קרה בשנה שעברה? כיצד חדלה באחת חיפה, בירת הפריפריה הצפונית של מדינת תל אביב, להיות פריפריה כלכלית, חברתית ותרבותית? על מי מאיים הפסטיבל שנותן במה לפסיפס הזהויות החיפאי ולדיאלוג ביניהן? את מי מפחידה אופציית החיים המשותפים בחיפה? התשובה להבנתי היא ברורה. “סיפור חיפאי – مهرجان حكاية حيفاوية” מאיים על שלטון הנאמנות בכלל ועל שלטון הנאמנות בתרבות בפרט מבית היוצר של בנימין נתניהו ומירי רגב.

גילוי נאות – לפני כתשע שנים הייתי שותף ביחד עם חברותי לקבוצת "עט לשינוי חיפה" גליה אביאני, אורלי נתן, שירה לפידות ובת-שחר גורפינקל לייסודו של הפסטיבל ולהפקתו בהתנדבות במשך שש שנים רצופות. לפני שנתיים ביקשנו משותפינו הנאמנים לאורך השנים בצוות בית הגפן לקחת את הפסטיבל תחת חסותם. האמנו כי הפסטיבל שכבר התבסס צריך להיות מופק על ידי מוסד חיפאי ציבורי הנטוע בחיי העיר, אמון על הטמעת ערכי השותפות, השוויון והשייכות במרחב העירוני ומחויב ליצירתה של תרבות מקומית חיפאית מגוונת.

הפסטיבל יצר מודל עבודה שיתופי וייחודי שמזמין ארגונים, קבוצות וקהילות מקומיות להשמיע את קולם האוטנטי בשפות שבהן העיר מדברת – עברית, ערבית, רוסית, אמהרית ואקטיביסטית. כך יצרנו מרחב בטוח עבור משתתפי הפסטיבל שמאפשר להביא את סיפוריהם: נשות מועדון קשת נשים מנוה פז העלו ערב על חייהן כעובדות קבלן; קבוצת פלסטיניות קשישות מוואדי ניסנאס פרסה את מסכת חייהן שכללה גם את טראומת 1948; ותיקי רחוב השומר, רובם מזרחיים, סיפרו על ילדות ליד שוק תלפיות, ובמתנ”ס נוה יוסף קיימנו ערב על אודות המרד המזרחי הראשון בוואדי סאליב; הקדשנו ערב אמנותי לדיוקנו של בוסתן כיאט במטרה לעודד את שיקומו; בני נוער מהעיר התחתית הציגו תוכניות לפיתוח מרחב המגורים שלהם; צעירות מהחצר הנשית בהדר הציגו תערוכה מצילומיהן; קהילת האמנים מגן הציגה ברוסית את חיפה בקונטקסט מקראי; הצלחנו אפילו לארגן יריד ספרים מרובה שפות והוצאות קטנות; וכן, בפסטיבל בשנה שעברה התקיים ערב שעסק בזהות הפלסטינית ונקרא “מי מפחד מזהות פלסטינית?”. הוא, כנראה, היה זה שהקפיץ את השומר התורן על משמר שלטון הנאמנות.

משטר ההפרטה הישראלי פירק בעשורים האחרונים את מנגנוני החלוקה האוניברסליים של מדינת הרווחה, הפך את חיפה לפריפריה נסוגה ואת תושביה לבני המעמד הפגיע. בתוך הוואקום הכלכלי הזה התפתחה בחיפה בשנים האחרונות תרבות נגד מקומית שהפנתה את גבה למדינת תל אביב הממוסחרת והפכה את הגיוון הפריפריאלי ואת החיים המשותפים של אוכלוסיות מוחלשות ומודרות ליתרון תרבותי ולאיום פוליטי בדרישה לשוויון בחלוקת המשאבים. כדי להעמיק את השליטה במעמד הפגיע פיתח הימין את השלב האנטי דמוקרטי הבא בהגיון של משטר ההפרטה: שלטון הנאמנות – חקיקה אנטי דמוקרטית שמתנה זכויות אזרחיות, חברתיות ותרבותיות בנאמנות פוליטית לימין.

התמיכה בפסטיבל הופסקה מפני שהוא מהווה חלופה להפרד ומשול של שלטון הנאמנות הימני. זוהי התקפה אלימה על האופציה החיפאית של חיים משותפים ותרבות מקומית. הציבור החיפאי והנהגתו הנבחרת יצטרכו להכריע למי הם נאמנים.

רפי קמחי, היה שותף בקבוצה המייסדת של פסטיבל "סיפור חיפאי – مهرجان حكاية حيفاوية". כיום הוא עומד בראש התוכנית למנהיגות עובדים במכללה החברתית-כלכלית

 

כש"הארץ" תומך בנתניהו

רמי הוד

פורסם במדור הדיעות בהארץ, 14.06.2018

בתקופה של פילוג בעם, טוב שיש מה שמאחד בין מאמר המערכת של עיתון השמאל של ישראל (הארץ, 5.6) לבין ראש ממשלה מהימין – הרצון לפגוע בזכות השביתה. זה לא חדש. ב-2005, כשבנימין נתניהו סיים את כהונתו הזכורה כשר אוצר, שכללה את הרעבת מערכות החינוך, הבריאות והרווחה והפיכתם של עשרות אלפי עובדים מאוגדים לעובדי קבלן, הוא שלח לעמוס שוקן, מו"ל "הארץ", חוברת עם הקדשה: תודה על הרוח הגבית. רבותי, ההיסטוריה חוזרת.

מאמר המערכת של "הארץ" מביע תמיכה בהצעתו של נתניהו להגביל את זכות השביתה של ועדי המגזר הציבורי. העובדים המוזכרים במאמר אינם רק החשודים המיידיים – עובדי חברת חשמל והנמלים, אלא גם המורים והרופאים. "הארץ", שיש לי הכבוד לפרסם בו מאמרי דעה ולהימנות עם קהל מנוייו הנאמן (מבלי לאיים לבטל את המנוי כמשהו מרגיז אותי), שינה אמנם בעשור האחרון את הקו הכלכלי שלו והפך יחד עם "דה-מרקר" למוביל המאבק החשוב ביחסי הון-שלטון. אבל דבר אחד לא השתנה: ההנחה שהוועדים והטייקונים חד הם ושהדרך לשפר את מצבם של העובדים הלא מאוגדים עוברת בהחלשת כוחם של העובדים המאוגדים.                       

וכך, כש"פורום קהלת"- מכון המחקר המוביל בימין מגיש תביעה בסך 5 מיליארד שקל נגד ההסתדרות, שרת המשפטים מתבטאת חדשות לבקרים נגד ועדים וראש הממשלה שב וחובט בהם, הפעם בלי השוואה למחבלי חמאס, מצטרף גם "הארץ" לחגיגה. בעוד שבשנים האחרונות אנשי שמאל ברחבי העולם חוזרים לראות בעבודה המאורגנת את הבלם האחרון מפני מעבר של הון מרבים למעטים ובארגוני עובדים מוסדות חיוניים ליצירת אינטרס משותף בין קבוצות שהימין משסה אותן זו בזו, אצלנו ההצעה לפגוע בזכות השביתה עוברת בקול דממה דקה.

אלא שהאמת, גם אם היא לא פופולרית, צריכה להיאמר: התועלת שמפיק הציבור הישראלי, ובתוכו העובדים החלשים ביותר, מזכות השביתה במגזר הציבורי, וכן, גם מהכוח של איגודי עובדים גדולים, היא עצומה. הניסיון לשכנע את העובדים החלשים במשק שמעמדם הנמוך נובע מעוצמתם של ועדי המגזר הציבורי פשוט לא עומד במבחן העובדות.                       

בשנת 2007 המורים בישראל השביתו את מערכת החינוך במשך 64 ימים. הם מחו על שחיקת שכר ארוכת שנים ועל קיצוץ חד בשעות ההוראה. שכר המורים עולה מאז באופן משמעותי. גם הרופאים בישראל סבלו משכר שקפא במקום וממערכת שהורעבה בדיאטת הכאסח ל"איש השמן". שביתה של ארבעה חודשים בשנת 2011 הובילה להעלאה של 60% בשכר הרופאים ולשיפור גם בתנאי המתמחים. כך היה גם בשביתת העובדים הסוציאליים; הישג גדול לא היה שם אבל רק שביתה הובילה להעלאת שכר. ממשלות ימין, חשוב לזכור, לא קמות בוקר אחד ומחליטות ששכרם של מאות אלפי מורים, רופאים ועובדים סוציאליים נמוך מדי. ארגוני העובדים מאלצים אותן להעלות אותו. פגיעה בזכות השביתה תחסל את יכולתם לעשות זאת.

ומה עם אלה המכונים בסלידה "ועדי השאלטר"? האם שינויים בחברת החשמל צריכים לכלול פרידה מעובדים מיותרים, כפי שאכן קורה ברפורמה החדשה? בוודאי. האם הגיעה העת לדון בשינוי כולל בהסדרי ההעסקה במגזר הציבורי, לצד עיבוי משמעותי של רשת הביטחון הסוציאלי ופיתוח מערכי הכשרה מקצועית מתקדמים? בהחלט. אך הצעה כזו, בהשראת מודל הפלקסקיוריטי הנורדי, המשלב בין גמישות תעסוקתית לרשת ביטחון עבה, מעולם לא הונחה על השולחן על ידי המצדדים בהגבלת זכות השביתה, ובראשם ראש הממשלה. מה שהם באמת מעוניינים בו זה לשבור את יכולתם של עובדים להשפיע על מציאות חייהם ולעשות מה שארגוני עובדים עושים בדמוקרטיות מתוקנות – להיות אלו שמאזנים את הכוח של ההון הגדול מזה, ושל ממשלות שוחרות שכר נמוך והעסקה קבלנית מזה. המתקפה הנוכחית על ועדי המגזר הציבורי בהובלת נתניהו ובגיבוי – בשתיקה או בתמיכה – של חלקים בשמאל, נועדה בדיוק לשם כך.

כי נתניהו, והוא במיוחד, יודע היטב שבשנים האחרונות ההסתדרות עושה שימוש נרחב בכוחם של איגודים גדולים לדאוג לכלל העובדים במשק. ההסכם שנחתם בין ההסתדרות לממשלה ולמעסיקים בשנת 2009 הטיל על מעסיקים חובה לנהל משא ומתן עם עובדיהם המתאגדים, והיווה זרז משמעותי לתנופת ההתאגדות של 200,000 עובדים במשק, רובם משתכרי שכר בינוני-נמוך.

המאבק להעלאת שכר המינימום תוך איום מפורש בשביתה, הוביל לכך שלאחר שנים של קיפאון, שכר המינימום עלה מ-4,300 שקל ב-2015, ל-5,300 שקל ב-2018. הסכמים אחרים בין ההסתדרות לממשלה הובילו לחובת הפרשה לפנסיה לכלל העובדים בישראל, מהלך היסטורי שמסייע לכולנו, ולהסכמה ב-2015 על מעבר להעסקה ישירה של 15,000 עובדי קבלן. הישגים אלה לא באו לעולם בזכות אהדה כללית של הציבור לעובדים חלשים, אלא בזכות שוט השביתה המאפשר להסתדרות לפעול מול ממשלה שהעומד בראשה מתנגד לכל שיפור בזכויות עובדים.                      

מאז בחירות 2015 עוררה שאלת "הבעיה של השמאל" דיון ער בעמודי הדעות של "הארץ". כשבמה מרכזית של המחנה מציגה עמדות ימין מובהקות ומיושנות ביחס לנושאים המרכיבים את היומיום של הישראלים, כמו מצבם בשוק העבודה, אכן מדובר בבעיה חמורה.

הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית-כלכלית

רק מדינה רווחה מבטיחה חירות

מאמרו של רמי הוד

פורסם בישראל היום, 5.6.2018

לאחרונה פרסם המדור הכלכלי של "ישראל היום" שלושה מאמרים נגד הצעות חוק של ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני). הצעת החוק לביטול מנגנון הנומרטור, המגביל את הוצאות הממשלה באמצעות נוסחה מתמטית אקראית, מתוארת על ידי אמציה סמקאי כהצעה שתגדיל את הגירעון "באופן קבוע וחסר תקנה". הצעות חוק נוספות לפטור ממע"מ על תרופות ולאיסור מכירת מוצרים במחירי הפסד, מכונות על ידי מיכאל שראל וניסן אברהם "פופוליסטיות ובלתי שקולות, שאין להם מקור תקציבי". ההצעה האחרונה, להעלאת הגמול החודשי לחיילי הסדיר, מתוארת על ידי אמציה סמקאי ושייקה כהן כ"הצעת חוק ריקה, שאינה מפרטת את מקור המימון שלה". טוב שיתקיים בישראל עימות אמיתי בין ההשקפה הסוציאל־דמוקרטית התומכת באחריות המדינה על אזרחיה, ששמולי מייצג, לבין ההשקפה הניאו־ליברלית התומכת בפירוק מדינת הרווחה, שמייצגים הכותבים.

נגד הצעות החוק של שמולי מרחפות שתי טענות. הראשונה, כל פעולה ממשלתית להעלאת שכר ולשירותים חברתיים נדיבים יותר, היא פופוליזם. האמת הפוכה; שיעור ההוצאה האזרחית בישראל, המשקף את השקעת המדינה באזרחיה, נע סביב ה־30% תוצר, והוא כמעט הנמוך ביותר בקרב מדינות ה־OECD, המשקיעות באזרחיהן 40% תוצר בממוצע. ישראל מפגרת מאחורי המדינות המפותחות גם בהשקעה בתלמיד ובממוצע מיטות האשפוז לאזרח. ח"כים הפועלים להרחבת ההוצאה הציבורית אינם "פופוליסטים", אלא מבקשים להפסיק להרעיב את "האיש השמן" הזכור מהמשל של נתניהו בתקופתו כשר אוצר – קרי: המערכות הציבוריות שלנו – ולהשיב את ישראל למסלול המדינות המפותחות מבחינת ההשקעה באזרח. זו גם העמדה המקובלת על הרוב המכריע של אזרחי ישראל. לפי סקר שערכה חברת "סמית" עבור קרן ברל כצנלסון ב־1 במאי האחרון, 77% מאזרחי ישראל מעוניינים בוועד עובדים במקום עבודתם, 60% חושבים שאת עודפי הגבייה ממסים יש להשקיע בהרחבת השירותים החברתיים ולא בהפחתת מסים, ו־78% תומכים במיסוי גבוה יותר על בעלי ההון.
טענה שנייה של הכותבים היא שהצעות החוק של ח"כ שמולי – בדומה להתאגדויות העובדים במשק ולהגבלת שכר הבכירים – פוגעות ב"חירות". חירות המעסיקים לקבוע את השכר, חירות הקניין הפרטי, והחירות לצבור הון מבלי שהמדינה תתערב בחייך. ההפך הוא הנכון; סדר היום הסוציאל־דמוקרטי הוא שחירות אמיתית יכולה להתקיים רק כשהאדם חופשי מעוני, מחולי, מבערות, ורק כשניתנת לכל ילד הזדמנות לממש את עצמו, ללא תלות בהכנסה של הוריו. חירות כזאת יכולה לאפשר רק המדינה באמצעות חינוך ציבורי, שירותי בריאות שוויוניים, עבודה מאורגנת שמציבה בלם בפני ה"חירות" לנצל ולעשוק, וכן גם באמצעות מהלכים כמו שכר מינימום לחיילים, שימנע את החרפה של חיילים המחליפים שמירה בשביל כסף. חתירה למקסימום חירות למקסימום אנשים יכולה לאפשר רק מדינת רווחה.
המנהיגים שכתבו את סיפור ההצלחה הציוני הבינו שמדיניות כלכלית אינה שורת רווח והפסד, אלא הכרעה מוסרית בין התפיסה "כל אדם לעצמו" לבין התפיסה היהודית שכל הישראלים ערבים זה לזה. אפשר לשער כיצד היו כותבים סמקאי ואחרים על החלטת בן־גוריון להנהיג חינוך חובה חינם, על הקמת המוביל הארצי בעלויות אדירות על ידי לוי אשכול, ועל החלטת רבין להשקיע הון תועפות בבניית תשתיות ומכללות ציבוריות בפריפריה.

 

הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית-כלכלית

 

 

להביס את גולית: סזאר צ'אבס — ההתחלה

מדריך למארגן

מאת: פרד רוס

סזאר צ'אבס היה מנהיג פועלים ופעיל זכויות אדם אמריקאי ממוצא מקסיקני. צ'אבס פעל רבות לקידום הזכויות הפוליטיות, ההתארגנות הפוליטית וההצבעה של אמריקאים ממוצא היספני. במקביל עסק בארגון פועלי חקלאות, שרובם ממוצא היספני, מה שהביא במרוצת השנים להקמת איגוד פועלי החוות. צ'אבס נודע בשיטת מאבקו — מאבק לא־אלים אך עיקש ואסרטיבי, עם דגש על התארגנות, פעולה ישירה ושימוש ביחסי ציבור. פרד רוס, מארגן קהילתי ועובד סוציאלי, פגש את צ'אבס במהלך פעילות לקידום הצבעה בדרום קליפורניה. רוס החל להדריך אותו בתחום הארגון הקהילתי, שממנו צמחה גם פעילותו של צ'אבס בתחום ארגוני עובדים. בספר מתואר הניסיון המוצלח הראשון לארגן פועלי חווה באזור העיירה אוקסנרד בדרום קליפורניה, על רקע שיתופי פעולה בין מוסדות לבעלי חוות ואווירה של תחרות ועוינות בין פועלים מקומיים ממוצא מקסיקני למהגרי עבודה זמניים ממקסיקו.

להביס את גולית מציג דרמה אנושית ריאליסטית באופן מרתק ומדויק. ספר זה הוא שיעור באי־אלימות ותזכורת לכך שאדם אמיץ העומד בפני אי צדק יכול להגיע להישגים אדירים.
(הסנטור המנוח אדוארד מ. קנדי)

אני מקווה שהמודל האסטרטגי של צ'אבס, לצד ההבנה שלעתים מדובר בעבודה קשה וכאוטית ביותר, ישרתו היטב את עובדי הארגונים החברתיים בישראל, הפועלים למען חברה צודקת יותר.
(פרופ' גורדון לייפר, אוניברסיטת אורגון)

הדיאלוג המרתק בין צ'אבס לרוס הוא מדריך למארגן האיגוד מקצועי המתחיל, כמו גם מבט־על עבור המארגן הוותיק. להלכה ולמעשה, זהו ספר ההדרכה הראשון בעברית שנועד ללוות את תנועת האיגודים המקצועיים ההולכת וגדלה בישראל, ואת אלו שבחרו לפעול לחיזוקה.
(רפי קמחי, התכנית למנהיגות עובדים במכללה החברתית־כלכלית)

פסטיבל סרטי פועלים ה-11: ה'מעמד הפגיע' בין מרקס לפופוליזם ימני

הפסטיבל לסרטי פועלים, פרי הפקה משותפת של התכנית למנהיגות עובדים במכללה החברתית-כלכלית וסינמטק חיפה, עומד בשנתו האחת עשרה בסימן שנת המאתיים להולדתו של קרל מרקס והרעיון הסוציאליסטי מחד ועליית הפופוליזם הימני מאידך. בין הפטיש לסדן מוצאים עצמם בני ובנות 'המעמד הפגיע' – הפרולטריון החדש – במאבק הישרדות יומיומי: בעבודות חלקיות ולא מתגמלות, בשרותי בריאות בקריסה ומול שחיתות שלטונית שמאיימת אפילו על הזכות הבסיסית למחות על המצב ולפעול לשינויו.
סרטי הפסטיבל ייקחו אותנו, הצופים/ות, לסיור מודרך במציאות הפוליטית והחברתית-כלכלית מנקודת מבטם של העובדים/ות, של המוחים, של הנאבקים על כך שיהיה פה קצת יותר טוב להמון ולא רק למעטים בידיהם מרוכז ההון. נפגוש את מחאתה של טניה ברוגרה בקובה, את קרל מרקס הצעיר בגלות בפריס, את צעקת הדורות במחאות בישראל, את הנשים העומדות מאחורי מותגי האופנה בבנגלדש, את עלייתו של הימין בצרפת, את האוטומציה בהודו ואת מערכת הבריאות הקורסת ברוסיה. בעזרתם/ן של טובי/ות המרצים/ות ננסה להפוך את הפסיפס הקולנועי המורכב הזה לתמונה בהירה המתכתבת עם מציאות החיים שלנו בישראל. נגלה, כי ל 'מעמד הפגיע' יש הרבה מן המשותף ועליו להתגבר על מי שמפריד ומסכסך כדי למשול בו.

 

 

הירשמו עכשיו לכנס הישראלי חברתי‎

חברים ושותפים יקרים,

אנו מתרגשים להזמינכם לכנס הישראלי חברתי 2018 של קרן ברל כצנלסון בשיתוף המכללה החברתית-כלכלית.

הכנס יתקיים באחד במאי | 21:30-17:00 | מרכז דוהל, תל אביב

בואו לשמוע ראשי מפלגות, חברי כנסת, ראשי ארגונים חברתיים ועיתונאים.
הכניסה חופשית בהרשמה מראש, מספר המקומות מוגבל.

לרשימת הדוברים ולהרשמה

אל תכעסו על כחלון. הוא פשוט לא ידע

 

מאמרו של רמי הוד

פורסם במדור הדיעות בהארץ, 31.12.2017

משה כחלון לא ידע, הוא לא ידע. שר האוצר לא צפה את הכרזת "טבע" על פיטורי אלפי עובדים בישראל. אז מה אם חרב הפיטורים מונחת על צווארם של עובדי החברה כבר ארבע שנים. אז מה אם כבר בשנת 2013 פירסם מבקר המדינה דו"ח חמור על הטבות המס השערורייתיות שניתנות לחברה, שמעולם לא מילאו את המטרות שלשמן הוענקו. קטסטרופה כלכלית מתרגשת על חייהן של אלפי משפחות ושר האוצר לא עושה דבר. "טבע זה אלי מטפל" (שר הכלכלה אלי כהן), ענה כשנשאל על הנושא. מה לו ולזה.

משה כחלון לא ידע על עודפי הגבייה ממסים. אז מה אם העודפים אינם תוצאה חד פעמית של תחזית שמרנית, אלא מציאות כלכלית שחוזרת על עצמה שנה חמישית ברציפות. 35 מיליארד שקלים של גבייה מעבר למתוכנן גבתה המדינה מאז 2013. אבל הגבייה העודפת הפתיעה את כחלון. לכן הוא לא השתמש בה כדי לבצע מהלכים משני מציאות כמו חוק חינוך חינם מגיל 0 או בניית מערך מתקדם של הכשרות בשוק עבודה שיעבור בעתיד הקרוב טלטלות עזות. במקום זה הוא חסך לנו 100 ש"ח במסים וביטל את המכסים על מסחטות מיצים.

משה כחלון לא ידע שמספר המשפחות העניות שבהן לפחות אחד מבני הזוג עובד נמצא בעלייה. הוא גם לא ידע שישראל מובילה את העולם המערבי במספר הילדים העניים. לכן הוא מילמל משהו על דו"ח העוני האחרון והשאיר בבוידעם את המלצות הוועדה למלחמה בעוני מ-2014, בראשות חבר מפלגתו אלי אלאלוף. ועדה שישבה על המדוכה במשך שנה והמליצה על מדיניות שאיש לא מתכוון ליישם. בטח לא שר האוצר.

אחרי הכל, הוא עסוק. מוריד מכסים על תמרוקים, מבטל מס קנייה על מגברים, מסתער על מחירי התנורים. הרזולוציות אליהן ירדו כחלון ובכירי משרדו במסיבת העיתונאים הבהולה שכינסו כדי להציג את תוכנית "נטו הוזלות", המחישו את גודל האבסורד. יושבת ההנהגה הכלכלית של מדינת ישראל ומציינת בזה אחר זה שמות של מוצרים שהמכס עליהם יוסר לשנה אחת בלבד. זו לא רק כלכלת בחירות, זה עיסוק בנושאים הטפלים ביותר שניתן לעלות על הדעת. בזמן שהטיטאניק של כלכלת ישראל מתנגשת בקרחונים גדולים, הקברניט עוסק במחירי המשקאות במיני בר.

זה לא חייב להיות ככה. ממשלות ישראל קיבלו בעבר החלטות כלכליות דרמטיות, בתנאים קשים בהרבה. ישראל בת השנה, ללא תעשיית סייבר ועודפי גבייה, חוקקה חוק חינוך חובה. המדינה הצעירה הקימה מערך ביטוח לאומי מתקדם ומערכת בריאות מפוארת. בשנות ה-70, לאחר מלחמת יום כיפור ומחאת הפנתרים השחורים, החל פרויקט שיקום שכונות. בשנות ה-90 עלו ושוכנו כאן מיליון עולים, חוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי והוקמו מכללות ציבוריות ברחבי הפריפריה.

בשנת 2003 שר האוצר, בנימין נתניהו, שינה את כלכלת ישראל בעזרת מדיניות שנגזרה ממשל "האיש השמן והרזה" המפורסם; הוא קיצץ בשירותים החברתיים ובקצבאות וקידם הפרטות. שיעורי העוני ואי השוויון הגבוהים הם במידה רבה תוצר של מהלכים אלו, אבל גם מי שחולק עליהם לחלוטין (כמו הח"מ) חייב להודות שנתניהו של אז עסק במדיניות מאקרו ולא במהלכים קוסמטיים. בבחירות 2006 הציב עמיר פרץ יעדים שנראו דמיוניים: פנסיה לכל אזרח ושכר מינימום שעולה בפעימות. שני הצעדים יושמו בשנים שלאחר מכן והשפיעו דרמטית על חייהם של אזרחי ישראל.

וכחלון? הוא מוריד את מס הקנייה על ממירים. שניים בעשר, רק היום.

 

הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית-כלכלית

 

 

התכנית למנהיגות עובדים בכנס FOR LABOUR RIGHTS!

צילום: תמר אלמוג, קרן רוזה לוקסמבורג

רפי קמחי, מנהל התכנית למנהיגות עובדים של המכללה, השתתף  בכנס FOR LABOUR RIGHTS! לזכויות ולמעמד העובדים, שהתקיים בבלגרד באוקטובר. הכנס נערך על ידי קרן רוזה לוקסמבורג, ועסק בדרכים ואסטרטגיות לאיגוד עובדים על רקע השפל בעבודה המאורגנת במערב אירופה והמשבר קשה בכלכלות הפריפריאליות במזרח ובדרום אירופה.

תכנית הכנס התרכזה בשלושה נושאים מרכזיים: בניית סולידריות איגוד מקצועית חוצת גבולות לאומיים, הובלת קמפיינים והתאגדויות עובדים במגזר הציבורי, ואיגוד עובדים מוחלשים שבאופן מסורתי לא אוגדו ועובדים המועסקים בשיטות העסקה פוגעניות.  

רפי הציג בכנס את היקף העבודה המרשים ואת מודל הפעילות המיוחד של התכנית למנהיגות עובדים במכללה בתמיכת קרן רוזה לוקסמבורג – ליווי והכשרה של הנהגות עובדים והצוותים המקצועיים שתומכים בהם. הוא סיפר על הניסיון והטקטיקות שנצברו בתכנית בעבודה עם עובדים בשירותים חברתיים מופרטים כמו עובדות סוציאליות, רופאים מתמחים, מורות, ונהגי אוטובוס, וכיצד איגודם מחדש בולם תהליכי הפרטה ומעודד תהליכי הרחבה והלאמה של שירותים חברתיים. כמו כן הציג, במסגרת סדנא מיוחדת שעסקה באיגוד מקצועי של עובדים בשרותי הבריאות, את הניסיון של התכנית  בליווי איגוד המתמחים ברפואה בישראל, מרשם, את חשיבותם של המתמחים ברפואה כנושאי האלונקה של הבריאות הציבורית, וכיצד התאגדותם יכולה לשנות את יחסי הכוח בתוך מערכת הבריאות.

ההשתתפות בכנס היתה הזדמנות מצוינת להרחיב את ההכרות והקשר המקצועי עם איגודי עובדים באירופה ועם ארגונים הפועלים לצידם, בכדי לחדד את הכלים והניסיון שהתוכנית יכולה להנגיש להתאגדויות העובדים ולצוותים המקצועיים אותם אנו מלווים.

נפתח מחזור ד' של התוכנית לכלכלנים חברתיים

 

אנחנו שמחים וגאים לספר על פתיחת מחזור ד' של התוכנית לכלכלנים חברתיים , הפועלת להכשרת דור חדש של כלכלנים ומשרתי ציבור בישראל.

30 סטודנטים לכלכלה מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל-אביב פתחו את שנת הלימודים בסמינר בן יומיים בדרום הארץ, שכלל בין השאר שיחה עם ראש מועצת ירוחם, מיכאל ביטון והרצאה של פרופ'  עמוס ויצטום.

במהלך השנה הסטודנטים ילמדו סמינר שבועי בנושאי חברה, כלכלה ומדיניות ציבורית, כולל הרצאות של אנשי מקצוע ומומחים מהאקדמיה, השירות הציבורי, מכוני מחקר וגופי חברה אזרחית. במקביל, הסטודנטים יתמחו בפרויקט מחקר וכתיבת ניר עמדה עבור משרד ממשלה. ההשתתפות בתוכנית מאפשרת לסטודנטים שמתעניינים בשירות הציבורי הזדמנות יוצאת דופן להיחשף לתכנים, להכשרה ולאנשי מקצוע מהשורה הראשונה ולהתנסות במחקר ובגיבוש מדיניות. במקביל לתוכנית יתקיימו השנה גם סמינרים מתקדמים בנושאים כמו שוק התעסוקה בישראל, תקציב המדינה ועוד. הסטודנטים ובוגרי שלושת המחזורים הקודמים של התוכנית הם חלק מקהילה צומחת של כלכלנים המחויבים להובלת שינוי חברתי וכלכלי בישראל, לשירות ציבורי חזק ואיכותי ולכלכלה הפועלת לטובת כלל חלקי האוכלוסייה.

לדף הפייסבוק של התוכנית

שנה טובה וסיכום פעילות המכללה השנה

 

לקראת ראש השנה תשע"ח אנחנו שמחים לאחל לכם שנה טובה, וגאים לספר לכם על מה שהספקנו בתשע"ז, שהיתה שנה אינטנסיבית ופוריה במיוחד עבור המכללה:
התוכנית לכלכלנים חברתיים – בתחילת אוגוסט הסתיים המחזור השלישי של התוכנית, הפועלת להכשרת דור חדש של כלכלנים ומשרתי ציבור בישראל. שלושים סטודנטים לכלכלה, פכ"מ ומדיניות ציבורית, בתל אביב ובירושלים, בילו את השנה בלימודים אינטנסיביים ובעבודה מעשית, וכתבו שבעה דוחות כלכליים בהזמנת משרדי ממשלה שונים. קיימנו השנה גם סמינר בוגרים ראשון בנושא תקציב המדינה וסמינר פסח בנושאי אי-שוויון, שוק העבודה ודיור. בוגרים רבים של המחזורים הקודמים של התוכנית כבר נקלטו בשירות הציבורי, והמחזור הרביעי ייפתח בקרוב.
התוכנית למנהיגות עובדים – גם השנה ליוותה התוכנית וסייעה בהקמה, הכשרת מנהיגות ופעילות שוטפת של וועדי עובדים בענפים שונים בכל הארץ, ביניהם מרשם – ארגון המתמחים לרפואה בישראל, הצוות המקצועי של מספר ועדי עובדים בתחום התחבורה הציבורית המופרטת, הנהגת תנועת המורים, וועד עובדי חיפה כימיקלים ואחרים. ביוני יצאה משלחת לימודית שניה של משתתפי התוכנית אל פדרציית המורים האמריקאית (ה- AFT) וביקרה בוושינגטון ובבולטימור. במסגרת הפעילות, קיימנו גם תוכנית בנושא פרקטיקות מדיניות למאבק בעוני לעובדים ועובדות סוציאליים מצוות המחלקה לשירותים חברתיים במערב חיפה, וקורסים נוספים מתוכננים בהמשך בג'סר א-זרקא, עיבלין, מגדל העמק וטירת הכרמל.
כנס ה 1 במאי השני של המכללה – שלושים דוברות ודוברים וכ 650 משתתפים הגיעו אל אולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב כדי לדון בחלק מהשאלות החברתיות הגדולות שמעסיקות את התנועה החברתית בישראל. בין המשתתפים בכנס היו חברי כנסת, משרתי ציבור, עיתונאים וחוקרים. בפאנלים השונים ניסינו לברר מיהו בעצם חברתי? והאם כדי להוביל אג'נדה חברתית ולהשפיע יש לחדד הבדלים בין המחנות הפוליטיים – שמאל וימין – או שלהפך, יש לטשטש אותם ולכוון למרכז?
הפסטיבל לסרטי פועלים – אלפי צופים הגיעו לסינמטק חיפה, לפסטיבל שציין השנה עשור לקיומו עם סדרת סרטים והרצאות בנושא "לקראת סדר עולמי חדש". בין הסרטים שהוקרנו "אני, דניאל בלייק" ו"בן גוריון, אפילוג", ובין הדוברים ח"כ שלי יחימוביץ', פרופ' דני גוטווין, ח"כ פרופ' יוסי יונה ואחרים.
שיתוף פעולה אסטרטגי עם קרן ברל כצנלסון – במרץ נחתם עם קרן ברל כצנלסון, אחד הגופים העיקריים השותפים לפעילותנו, הסכם להרחבת שיתוף הפעולה בין המכללה למרכז הרעיוני של הקרן. רמי הוד, שימשיך בתפקידו כמנכ"ל המכללה במסגרת ללא שכר, נכנס במקביל לתפקיד מנהל המרכז הרעיוני בקרן, ומומחי המכללה ומרציה ייקחו חלק מוביל בפיתוח התכנים ובהעברת ההרצאות וההכשרות בתוכניות הקרן.
אנשי צוות שהצטרפו אלינו השנה – מיכאל זץ, מנהל חדש לתוכנית לכלכלנים חברתיים; טל ויינטראוב, סמנכ"לית; רוני כספי, רכזת תוכן ומנהלת משרד.
תודה רבה לקרנות שתומכות במכללה – קרן רוזה לוקסמבורג, שותפה וותיקה ועקבית של המכללה ושותפה לתוכנית למנהיגות עובדים מהקמתה; הקרן החדשה לישראל, הקרן הראשונה שתמכה במכללה עם הקמתה ומלווה אותנו מאז; קרן פרידירך אברט, שתומכת בתוכנית לכלכלנים חברתיים מאז הקמתה. קרנות נוספות שתמכו השנה במכללה – שותפות למען עתיד ישראל (ארה"ב), שגם מעניקה למכללה כחלק מהתמיכה שירותי ליווי וייעוץ אסטרטגי ותקשורתי; קרן יצחק רבין (ארה"ב); קרן פרץ נפתלי (גרמניה); קיבוץ שמיר והתאחדות הארגונים הכלכליים הקיבוציים (שולחן הארגונים).

 

תודה לכל מי שעוקב אחרי פרסומי המכללה בעיתונות וברשתות החברתיות ולוקח חלק בדיונים הערים, תודה לכל המשתתפים באירועי המכללה השונים ותודה גדולה לרבים שמלווים אותנו בהתנדבות – אנשי הוועד המנהל, מרצים, יועצים אקדמיים ומנטורים.

מאחלים שנה של שגשוג וצמיחה שכולם נהנים מהם, שנה של עבודה מאורגנת והעסקה ישירה, ובעיקר שנה עם הרבה פחות אי שוויון והרבה יותר סולידריות וצדק.

יפתח דיין – מנכ"ל

יפתח (34, נשוי פלוס שניים) הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים מהאוני' העברית, ותואר שני במדיניות ציבורית מאוני' חיפה במסגרת תוכנית "צוערים לשלטון המקומי" של משרד הפנים. בשנה החולפת יפתח שימש כמנהל אגף ההכנסות במועצה האזורית דרום השרון. בתקופה שקדמה לכך, הוא ניהל את תחום התכנון והאסטרטגיה באגף הממונה על השכר במשרד האוצר.

ליפתח רקע עשיר בהיבטים של מינהל כספי, תקציבים ושכר בעולם הציבורי אותם רכש במסגרת עבודותיו בשוק הפרטי, ברשויות מקומיות ובמשרד האוצר. בתפקידים אלו צבר יפתח ניסיון בהובלת תהליכים אסטרטגיים ובניתוח מעמיק של נתונים ותופעות חברתיות. לצד עבודתו המקצועית, יפתח גם מפרשן פוליטיקה אמריקאית בעמוד הפייסבוק שלו "על פילים וחמורים" ובראיונות לכלי התקשורת בישראל.

טל ויינטראוב – סמנכ"לית תוכן ושיתופי פעולה

עוסקת שנים רבות בפיתוח תוכן ותכניות, בניהול ובפיתוח תהליכי הטמעה בארגונים חברתיים ובליווי והדרכה של קבוצות עמיתים ושל מנהלים וצוותי שטח, בעיקר בשדה החינוכי. בין השאר, הובילה את "תקווה ישראלית בחינוך", מיזם החינוך המשותף לבית הנשיא ולפורום דב לאוטמן למדיניות החינוך.

יובל כרם

בוגר תואר ראשון בתכנית פכ"מ באונברסיטה העברית. בעל ניסיון נרחב בייעוץ כלכלי לגופים במגזר הפרטי והציבורי. מומחה בתהליכי רכש של מוצרים ושרותים באמצעות מכרזים. הוביל פרויקטים בולטים בתחום הבריאות, התחבורה וההתייעלות האנרגטית. בעבר, ריכז את פעילות הלובי של "מגמה ירוקה", במסגרתו קידם חקיקה סביבתית ונאבק בהקמת תחנת הכח הפחמית באשקלון.

 

סיפור קצר על הפרטה והדתה

 

מאמרו של רמי הוד

פורסם במדור הדיעות הבארץ, 2.9.2017

א. מאז שמכון "מולד" פירסם — לפני חודשיים — את התחקיר על חדירת עמותות הימין הדתי למערכת החינוך הממלכתית, נמצא הדיון על ההדתה בלב השיח הציבורי. ממצאי התחקיר, ולפיהם שערי בתי הספר הממלכתיים פתוחים בפני עמותות ימין דתי, היוו קריאת השכמה להורים חילונים בישראל. קבוצות הורים מהרצליה וקרית אונו, צור הדסה וכפר סבא, אשדוד וראשון לציון, פועלות לאחרונה במגוון דרכים כדי להוציא את העמותות מבתי הספר הממלכתיים (אור קשתי, "הארץ" 11.8).

אלא שההדתה והמאבק נגדה הם הרבה יותר מעוד סיפור על התנגשות בין חילונים לדתיים. למעשה, הם מספרים את הסיפור החשוב ביותר של מערכת החינוך הציבורית בישראל. זהו סיפור שהשחקן הראשי בו הוא הממשלה — שביד אחת מקדמת מהלכי הפרטה, המרחיבים את האי־שוויון, וביד השנייה מקדמת סדר יום ימני דרך שינוי תכני הלימוד — והשחקן המשני בו הוא ההורים ממעמד הביניים החילוני, שמתוך דאגה לאיכות החינוך שיקבלו ילדיהם השלימו עם מדיניות ההפרטה, ובכך פתחו את הדלת גם בפני ההדתה. כדי לפעול לשינוי כיוון ולחזק את אופיה הממלכתי של מערכת החינוך בישראל, צריך להבין כיצד קרה שדור שלם של הורים נרדם בשמירה עליה, ובכך הפקיר אותה לטובת הסדרים מופרטים שעל גביהם נישא גל ההדתה. הנה הסיפור הקצר על הפרטה והדתה, שבסיומו קריאה למימושה של הזדמנות אחת גדולה.

ב. מאז ממשלת רבין השנייה, תקציב החינוך בישראל נשחק עד דק. שיאו של התהליך היה בשנים 2001–2006, כאשר בוצעו בתקציב החינוך 16 קיצוצים רצופים, שהסתכמו בארבעה מיליארד שקלים. אורי יוגב, ראש אגף התקציבים אז והמוציא לפועל של משל "האיש השמן והאיש הרזה" של נתניהו, תיאר אז כאחד מהישגי התקופה את "ביטול הגידול הטבעי בתקציב החינוך", כלומר, את אי־עדכון התקציב בהתאם לגידול במספר התלמידים ("צריך לפרק את המינהל ולמכור את קרקעות המדינה", מרב ארלוזורוב, "הארץ" 5.5.2004). שני הסכמי שכר חדשים למורים — "אופק חדש" (2009) ו"עוז לתמורה" (2011), וכן יישום חוק חינוך חובה מגיל שלוש בעקבות מחאת העגלות של 2011, הגדילו את תקציב החינוך, אבל לא שינו את השורה התחתונה — ישראל נמצאת בתחתית המדינות המפותחות מבחינת ההשקעה של המדינה בתלמיד. בעוד שההשקעה במדינות ה־OECD ב–2013 היתה 8,000 דולר לתלמיד, בישראל ההשקעה היתה 6,000 דולר. לוואקום שהותירה השחיקה התקציבית חדרו תשלומי הורים, יוזמות להקמת בתי ספר ייחודיים ועמותות שחודרות לחינוך הציבורי.

סקר, שנערך בשנת 2007 על ידי המכון ליזמות בחינוך במכללת בית ברל הראה, כי בבית ספר בישראל פועלים בממוצע שלושה גופים פרטיים. דו"ח מבקר המדינה מ–2011 מצא, כי אף על פי שכל גורם חיצוני מחויב בהיתר, משרד החינוך הנפיק בשנת הלימודים תשע"א רק תשעה היתרים, וכי מפקחי משרד החינוך לא היו ערים לקיומן של תוכניות חיצוניות. כתוצאה מכך, שני גופים המוגדרים "כת" פעלו בבתי ספר. כך נוצר לו שוק חינוך של עמותות — מארגוני ימין דתי ועד לתוכניות של גופים מסחריים. וכל זאת, לרוב, בחינם, כפי שמלמד סיפור ההדתה.

כך ניטעו שורשיה החברתיים־כלכליים של ההדתה. זה קרה לא רק עקב הכניסה של עמותות ימין דתי לשערי בתי הספר, אלא גם בשל האופן שבו ההורים ממעמד הביניים החילוני השלימו עם מדיניות ההפרטה, שאיפשרה את אותה כניסה. ההורים ראו את חוק יום לימודים ארוך נדחה במשך 20 שנה בחוק ההסדרים, ואת חוק חינוך חובה מגיל שלוש עושה את אותה דרך. הם ראו את מספר התלמידים בכיתות גדל ואת תשלומי ההורים תופחים. עד שלבסוף הם הבינו את המסר — הפתרון לא יבוא מהמדינה, אלא מאתנו.

ג. בשיחות סלון ובאסיפות הורים יותר ויותר הורים ממעמד הביניים נשבעו — את הילד שלנו למערכת הזאת אנחנו לא שולחים. ואם נשלח, נעשה הכל כדי לשדרג את ה"מוצר" שהוא מקבל. השבועה הזאת מומשה למעשה בשתי דרכים: הורים הקימו בתי ספר ייחודיים והשלימו עם תשלומי ההורים התופחים. לפי עבודת התזה של הח"מ, כמעט בכל עיר בינונית וגדולה בישראל פועל בית ספר שהוקם על ידי הורים, אשר ממיין את תלמידיו וגובה תשלומי הורים גבוהים. אמנם, מספרם של בתי ספר אלו ביחס לכלל בתי הספר במערכת אינו גדול, אך די בו כדי לארגן מחדש את הסביבה החינוכית על פי האפשרות הכלכלית של ההורים — מתכון בטוח להרחבת פערים. ככל שקמו יותר בתי ספר ייחודיים, כך אימץ החינוך הציבורי "הרגיל" את מאפייניהם. לפי הלמ"ס, חלקם של ההורים במימון ההוצאה הלאומית לחינוך הגיע לשיא — 24 מיליארד שקלים בשנת 2013, זינוק של 66% משנת 2009. כך נהפך חוק חינוך חינם לאות מתה.

ההורים ממעמד הביניים, ששלחו את ילדיהם לבתי ספר ייחודיים והשלימו עם תשלומי ההורים, רחוקים כמובן מלהיות שוחרי הפרטת מערכת החינוך. הם פשוט ניסו לתמרן בתוכה, מתוך דאגה כנה לחינוך ילדיהם. בספרה "מי מפחד משוויון" מסבירה שרת החינוך לשעבר, יולי תמיר, את הרקע לכך. לפי תמיר, האי־שוויון הגדל בישראל נטע בקרב ההורים ממעמד הביניים חרדה כלכלית, אשר הובילה אותם לחפש יתרונות לילדיהם בכל מחיר. כך, מערכת שנחשבה בעבר לטובה ושהצמיחה מתוכה מעמד ביניים משכיל ובטוח בעתידו, אינה מספיקה עוד בתקופה שבה הורים אחוזים בחרדה מפני צמצום האפשרויות שיעמדו בפני ילדיהם כשיגדלו. החרדה תורגמה ליוזמות פרטיות, שהעמיקו את תהליכי ההפרטה.

סיבה נוספת לפעולתם של ההורים היא מהפכת הגלובליזציה והצרכנות שהתחוללה בישראל. כשהורים יכלו לבחור ביטוח, חברה סלולרית וחברת תעופה, הם החלו לתהות מדוע רק בחינוך המדינה קובעת בשבילם. כך הועתק דפוס הפעולה הצרכני לזירת בית הספר.

המפגש בין שלוש התופעות — השחיקה התקציבית, החרדה המעמדית והמהפכה הצרכנית — הוביל את ההורים ממעמד הביניים החילוני לקדם הפרטה מלמטה בשעה שהמדינה מקדמת הפרטה מלמעלה. תנועת מלקחיים זו פיצלה את החינוך הממלכתי בישראל לשתי מערכות — באחת פועלים בתי ספר הגובים תשלומי הורים גבוהים, ממיינים תלמידים ועומדים לבחירת הורים, ובשנייה פועלים בתי ספר "רגילים", שמאמצים חלק מהמאפיינים של הייחודיים במטרה לשרוד בתחרות הלא הוגנת אתם, אך הולכים ונהפכים למפלטו של המעמד הבינוני־נמוך. זוהי, בתמצית, המציאות המעמדית של מערכת החינוך בישראל. מציאות זו, כפי שהתברר לאחרונה, מאפשרת לכסף פרטי ולאינטרסים פרטיים להשפיע על מערכת החינוך הממלכתית, ובכך הופכת אותה לקרקע פורייה לפעולה של הימין הדתי.

ד. וזהו למעשה הסיפור כולו. מאז רצח רבין, המאבק על המוסדות הממלכתיים בישראל מתנהל במעמד צד אחד. הדור הראשון של הציונות הסוציאליסטית ויתר עם הקמת המדינה על זרם העובדים בחינוך לטובת חינוך ממלכתי ששתי מטרותיו הראשונות, לפי חוק חינוך ממלכתי (1953), הן: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו", ו"לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת". כלומר, ערכי הציונות ההרצליאנית, הרחוקים מ"העגלה הריקה" שמתארים רבני ההדתה. הדור השני של בני אותה תנועה, כדבריו של שלמה קראוס בטור שפירסם ב־ynet בפרוץ המחאה החברתית, "קיבל מדינה סוציאלית על מגש של כסף, השמין מפירותיה ואז הפך את המגש, כדי להשמין קצת יותר. דור שבקדחת ההפרטה המהירה מדי הותיר לנו אדמה חרוכה ומציאות כלכלית בלתי אפשרית".

הדור הזה המיר את ההכרה הסוציאל־דמוקרטית בניאו־ליברליזם, העדיף את ההון על ההמון והתרחק ממחויבות קולקטיבית כמו מאש. כך הוא הפקיר את זירת המאבק על הממלכתיות הישראלית, אותה הקימו הוריו, לבני הדור השני של הציונות הדתית. גם אלה, בדומה לבני דורם החילונים, מרדו בהוריהם, אך זה היה מרד שכיוון פעולתו הפוך — לא ממרכז הממלכתיות הישראלית החוצה — לעבר השוק הפרטי והמגזר השלישי, אלא מהשוליים — מתפקיד מש"ק הדת המגזרי — למרכז, לפוליטיקה, לתקשורת ולמגזר הציבורי, למרכזי הערים בתוך הקו הירוק עם הגרעינים התורניים ולחינוך הממלכתי עם עמותות למיניהן.

הורים שליוו את ילדיהם בראשון בספטמבר לבית הספר הממלכתי הם בני הדור השלישי למדינה. חלקם השתתפו במחאת 2011 ומרגישים עמוק בכיסם את ההישג הגדול שלה — חוק חינוך חינם מגיל 3 — שהושג בזכות הורים, שלא דרשו פתרון נקודתי לילדיהם אלא חינוך חינם לכולם. השיח על ההדתה וניצני ההתארגנות נגדה מהווים כעת הזדמנות היסטורית בעבור אותם הורים־אזרחים, שמאמינים במטרות הציוניות־הומניסטיות של חוק חינוך ממלכתי — לא רק לקבל אחריות מחודשת על החינוך הציבורי, אלא גם להגדיר את ערכיהם ולהיאבק בעבורם בכל זירה. המוסדות הממלכתיים בישראל — הפוליטיקה, השירות הציבורי, השלטון המקומי ואחרים, נתונים זה שנים לתנועת מלקחיים של הפרטה והיימנה (הליכה ימינה). זו איננה גזירת גורל, ואף קבוצה לא "לקחה" לשנייה את המדינה, אלא תוצאה של פעולה נחושה ולגיטימית של הנהגת הימין הדתי אל מול בלבול וייאוש של הרוב הדומם שמנגד. שנת הלימודים הקרובה יכולה לסמן את תחילתו של השינוי.

הכותב הוא מנהל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון, ומנכ"ל המכללה החברתית־כלכלית

 

 

משלחת שניה של משתתפי התוכנית למנהיגות עובדים אל פדרציית המורים האמריקאית

 

מחזירים את העבודה המאורגנת לגדולתה!
!Make Unions Great Again

ה-AFT, פדרציית המורים האמריקאית, עושה את אמריקה גדולה שוב באמצעות חיזוק העבודה המאורגנת בארה"ב. הפדרציה שמאגדת כ- 1.65 מליון מורים ומורות בארה"ב, ידועה כארגון עובדים מוביל וחזק, רבות בזכות מערך ההכשרה המתקדם של מארגני עובדים (אורגנייזרים). במסגרת שיתוף פעולה בין הפדרציה למכללה, זו השנה השנייה ברציפות שיוצאת משלחת של משתתפי התוכנית למנהיגות עובדים של המכללה אל סדנאות ההכשרה של ה-AFT.

בהובלת רפי קמחי, ראש התוכנית למנהיגות עובדים במכללה, נסעו חברי המשלחת לסדנאות הכשרה במטרה לרכוש כלים בסיסיים שיסייעו להם לבנות בישראל איגודי עובדים אפקטיביים. הנציגים שנבחרו, עומר שכטר מארגון "מרשם – ארגון המתמחים ברפואה בישראל" ועו"ס מיכל מאיירס מ"עתידנו – למען עתיד העבודה הסוציאלית בישראל", נלחמים מדי יום על מעמדם ועתידם של מקצועות הרפואה והעבודה הסוציאלית ופועלים כדי להבטיח שמי שיזדקק לשירותים הללו יקבל את הרפואה והרווחה הציבורית הטובה ביותר האפשרית.

מעבר לידע המשמעותי שנרכש וישמש לעשייתם החשובה של הארגונים בארץ, ערכו חברי המשלחת מפגש הסברה לצוות המקצועי של ה-AFT בנושא תנופת ההתאגדות במשק הישראלי, המאבק על התחדשות מחנה השמאל והפגיעה של ה-BDS דווקא בפעילותם של פעילי השמאל בישראל. המכללה החברתית כלכלית גאה ללוות ולסייע למרשם ועתידנו במאבקם החיוני להבטחת שירותים ציבוריים חזקים יותר. ואגב גאווה, המשלחת שמחה גם לצעוד בצעדת הגאווה בוושינגטון הבירה עם דגל ישראל, ולהביע סולידריות עם חזית השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב במאבקה המתמשך לשוויון, צדק וחירות.   

תוכנית בנושא פרקטיקות מדיניות למאבק בעוני יצאה לדרך

מעל ל 30 עובדים ועובדות סוציאליים מצוות המחלקה לשירותים חברתיים במערב חיפה בהובלה של מנהלת המחלקה, עו"ס מיכל הראל בש, הגיעו אתמול למפגש הראשון של התוכנית.

התוכנית היא חלק משיתוף פעולה פורה המתקיים זה למעלה מ-8 שנים בינינו לבין המחלקה לשירותים חברתיים וקהילה בעיריית חיפה, במסגרתו נערכו ארבעה מחזורים של במה חברתית-כלכלית לעו"סים ממגוון המחלקות, במה חברתית כלכלית לעובדות זכאות, עובדות שכונתיות ומזכירות במוקד התעסוקה והמחלקות השונות, קורס להתארגנות קהילתית לשינוי חברתי -פינוי ובינוי בשכונות החוף, ושולחן עגול לראשי אגפים שעסק בנושא מיצוי תקציבים. שיתופי פעולה אלו הולידו והובילו למגוון נרחב של פרוייקטים, ביניהם מרכזי מיצוי זכויות בשכונות, מאבק נגד ניתוקי החשמל ופרויקט למיצוי זכויות בתחבורה הציבורית.

גיא פדה, יו"ר הועד המנהל של המכללה, שוחח עם העובדות והעובדים הסוציאליים על ההתחייבויות שבין המדינה לאזרחיה ועל שאלות כמו מה ההבדל בין טיפול בעוני לטיפול בעניים? ואיך זה בכלל קשור לתהליכי הפרטה?

לאחר מכן, בדיון משותף שהוביל רפי קמחי, מנהל התכנית למנהיגות עובדים במכללה, בחנו אתת מקומם של העובדים הסוציאיליים כסוכני שינוי במדיניות למיגור העוני. במפגשים הבאים נבחן איך ממירים את התסכול, העצב והכעס שמלווים להיחשפות למציאות הקשה של האוכלוסיות המוחלשות בישראל ומחוללים שינוי במדיניות שמובילה ומשמרת את התופעה.

תגובת פדרציית המורים האמריקאית (AFT) והאגודה האמריקאית של הפרופסורים באוניברסיטאות (AAUP) להצעת ה"קוד האתי" האקדמי

 

פדרציית המורים האמריקאית, שהוקמה ב 1916, מייצגת כ-1.6 מליון מורים ואנשי מקצועות חינוך אחרים והיא מהארגונים המשפיעים ביותר בתחומי החינוך, העבודה המאורגנת והמדיניות החברתית בארה"ב. רנדי ווינגרטן, נשיאת הפדרציה, היא מהמנהיגות הפרוגרסיביות החשובות בארצות-הברית וכיהודיה המבקרת בישראל מספר פעמים בשנה – ממובילות המאבק נגד החרם על ישראל. פדרציית המורים, בהובלת ווינגרטן, היא שותפה של המכללה החברתית-כלכלית ומסייעת רבות לתכנית להכשרת מנהיגות עובדים. בשבוע שעבר חזרה לארץ המשלחת השנייה לארה"ב שהוציאה המכללה לסיור לימודי והכשרה בפעילות ובקמפיינים בהובלת ובאירוח פדרציית המורים.

וושינגטון – הצהרת נשיאת ה AFT, רנדי ויינגרטן, ונשיא ה AAUP, רודי פיכטנבאום, על ה"קוד האתי" האקדמי שממשלת ישראל שוקלת:

"ה'קוד האתי' שממשלת ישראל שוקלת למוסדות האקדמיים הוא איום לא רק על החופש האקדמי בישראל, אלא על מעמדה של ישראל כדמוקרטיה. אנו מצטרפים לקולגות שלנו, ראשי האוניברסיטאות הישראליות והתאחדות הסטודנטים הישראלית, בגינויו.

אף מחנך, בשום דרג אקדמי, בשום מקום בעולם, לא צריך לקבל הנחיות מבחוץ על מה לומר או כיצד לחשוב. הצעה כזו היא האנטיתזה של חשיבה ביקורתית ועקרונות דמוקרטיים. אנו קוראים לממשלת ישראל לדחות את הצעתו של שר החינוך נפתלי בנט. האוניברסיטאות הישראליות צריכות להישאר מקומות מקלט לסקרנות אינטלקטואלית וללימוד רציני, בלי ניסיון מצד המדינה לפקח או להגביל את עמדותיהם הפוליטיות של אנשי הסגל, או את יכולתם ללמד בחופשיות סטודנטים בתחומי התמחותם.

בעוד אנו מתנגדים לנסיונות להחרים אוניברסיטאות ישראליות, אנו מתנגדים גם להשתקת הדיון בהצעות החרם. לא משכנעים את מי שדעתו שונה על יתרונות העמדה שלך על ידי מניעת חופש הדיבור. מעבר לכך, הנסיונות לעשות זאת פוגעים בנורמות של החירות האינטלקטואלית, ומקשים מאד על ההגנה על התנגדויות להצעות לחרם. או שאתה מאמין בדמוקרטיה ובחופש הדיבור, או שלא. לכן הקוד המוצע, בסופו של דבר, פוגע מאוד בישראל בזירה הבינלאומית.

מסיבות אלה, אנו עומדים בסולידריות עם סטודנטים, סגל ומנהלי אוניברסיטאות המתנגדים להצעה הבלתי הולמת".

התגובה באתר ה AFT:

https://www.aft.org/press-release/aft-and-aaup-respond-academic-code-ethics-being-considered-israeli

רגע לפני הבחירות להסתדרות: מהן העמדות החברתיות של הציבור הישראלי?

80% מהציבור מעוניינים במידה רבה בוועד עובדים במקום עבודתם, בעוד שמרבית הציבור מטיל ספק ביכולתו של מחנה הימין להגן היטב על זכויות עובדים. מרבית הציבור מעדיף חינוך חינם מגיל אפס על פני תוכנית "נטו משפחה" שהוביל השר כחלון.

בסקר שערך מכון המחקר "פאנלס" לקראת כנס האחד במאי ה-2 של המכללה החברתית-כלכלית ועסק בשאלה "מיהו חברתי?", נבחנו עמדות הציבור במספר סוגיות מרכזיות הנוגעות לנושא. הסקר דגם כ-500 איש ואישה ומהווה מדגם מייצג של האוכלוסייה הישראלית. ממסקנותיו עולה כי מרבית הציבור (42%) היה מעדיף כי הממשלה תשקיע בתכנית לגנים ומעונות חינם מגיל אפס, על פני השקעה בתכנית ההטבות החדשה "נטו משפחה" (28%) שהוביל שר האוצר כחלון ואושרה בימים אלו במליאת הכנסת. עלותן של שתי התכניות דומה ועומדת על כ-4 מיליארד ש"ח.

העדפת הציבור להרחבת שירותים באה לידי ביטוי גם בשאלה "מהי הסוגיה החברתית החשובה ביותר עבורך?"

36% חשבו כי רמת השירותים החברתיים (חינוך, בריאות ורווחה) היא החשובה ביותר, בעוד 29% ציינו את מחירי הדיור, 25% את גובה השכר ותנאי העבודה ו9% בלבד את מחירי המזון.

עוד עולה מן הסקר כי קרוב למחצית מהציבור סבור כי למחנה המרכז אין אג'נדה מספיק ברורה ומובהקת בנושאים חברתיים-כלכליים, אל מול שיעור נמוך של 5% בלבד הבטוחים שיש בידי מפלגות המרכז אג'נדה ברורה.

מנגד סבור הציבור כי יש ביכולתו של מחנה המרכז (38%) להגן על זכויות עובדים בדומה ליכולתו של מחנה השמאל (37%), בעוד רק רבע מהציבור מאמין כי יש ביכולתו של מחנה הימין לעשות כן. אל מול הפקפוק ביכולתו של מחנה הימין להגן על זכויות עובדים, רוב מובהק של 80% מהציבור מעוניין ומכיר בחשיבותו הרבה של הקמת ועד עובדים במקום עבודתו, כאשר 9% בלבד מעוניינים במידה מועטה.


תוצאות אלו מעידות על השינוי העמוק שהתחולל בתפיסה הציבורית בהכרת חשיבותו של ועד עובדים, והן עולות בקנה אחד עם המגמה שנחשפה בסקר שנערך בשנה שעברה עבור המכללה ובו נמצא כי 89% מהציבור רואים בגל התאגדויות העובדים במשק צעד חיובי וכי  75% מהציבור סבורים שההתאגדויות מצמצמות פערים חברתיים.

שתי שאלות נוספות בסקר נגעו בנושא התוצרת והתעשייה המקומית אל מול ייבוא מוצרים מחו"ל. יותר משני שליש מהציבור אינו מאמין לטענה כי הפחתת המסים על ייבוא מוצרים תגולגל במלואה לצרכן, 19% בלבד סבורים כי ההפך הוא הנכון. 

אך האם הציבור יהיה מוכן לשלם יותר עבור מוצרים שנוצרו בארץ על ידי עובדים ישראליים? בשאלה זו נראה כי הציבור חלוק בדעתו וישנו יתרון קל בלבד בקרב אלו המוכנים לשלם יותר לתוצרת מקומית. ייתכן שממצאים דומים הם הסיבה לחידוש המסיבי של הקמפיין לקניית תוצרת כחול לבן מטעם משרד התעשייה והמסחר.

״הציבור הישראלי בשל היום יותר מאי פעם לתפיסה כלכלית חדשה״

דבריו של רמי הוד, מנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית ומנהל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון, בפתיחת כנס האחד במאי ה-2.

בוקר טוב לכולם. לאורך השנים שאלנו את עצמנו האם האחד במאי עדיין רלוונטי. 600 האנשים שנמצאים כאן היום, ה-500 שהגיעו לכנס הראשון בשנה שעברה, הם התשובה לכך. גל התאגדויות העובדים במשק הוא התשובה לכך. האחד במאי רלוונטי, רלוונטי מתמיד. כן אנחנו סוציאל-דמוקרטים. כן אנחנו אנשי שמאל. ולצד דגל הכחול-לבן אנחנו מניפים היום גם דגל אדום.

בישראל 2017 כווווווולם רוצים להיות חברתיים. טוב, לא ממש כולם.

שרת המשפטים איילת שקד פחות בקטע. בהקדמה לספרו 'קפיטליזם וחירות' מתייחס מילטון פרידמן לביקור שערך בישראל בשנות השישים. "בישראל", כותב פרידמן, "קיימות שתי מסורות יהודיות הנאבקות זו בזו. מסורת בת מאה שנה של אמונה בשלטון סוציאליסטי ודחיית הקפיטליזם, ומסורת בת אלפיים שנה של הישענות האדם על עצמו… הגעתי למסקנה כי למזלה של ישראל המסורת העתיקה יותר היא המסורת החזקה יותר". במאמר שפרסמה לפני כשנה התייחסה שקד להערכתו של פרידמן: "לצערי, נדמה שהדברים שנאמרו בביטחון לפני יותר מחמישים שנה אינם נכונים כיום. המאבק בין שתי המסורות היהודיות רחוק מלהיות מוכרע כיום לטובת אלה המאמינים שהמכשיר ההכרחי לייצר חופש הוא חופש כלכלי".

תהום אידאולוגית פעורה בין איילת שקד לבין הנוכחים כאן בכנס. אז למה אני בוחר לפתוח את כנס האחד במאי דווקא בדברים מתוך המאמר שלה? כי הוא מלמד יותר מכל על השינוי האדיר שמתחולל כאן בשנים האחרונות. טקסט כזה לא היה נכתב לפני עשור, עשור וחצי. אז, האידיאולוגים והפוליטיקאים של כלכלת השוק נטולת הרסן חשבו שהם תקעו את המסמר האחרון בארון הקבורה של מדינת הרווחה בישראל. הם חשבו שהם הצליחו לשכנע את הציבור שאין אלטרנטיבה למדיניות שלהם. ובכן, הם לא הצליחו.

היום, כולם מנסים להיות חברתיים.

את חוק הגבלת שכר הבכירים העלתה ח"כ שלי יחימוביץ' מאז 2010. מה לא טענו נגדו. בשנה שעברה החוק עבר בוועדת הכספים של הכנסת בתמיכת חברי כנסת מהליכוד ומכולנו. את תוכנית חיסכון לכל ילד הגה ח"כ יצחק הרצוג עוד בשנת 2010. לא מזמן אימץ ויישם את התוכנית שר האוצר, משה כחלון. ח"כ אילן גילאון מדבר 20 שנה על סוציאליזם אורטופדי, שבו תפקיד המדינה הוא לייצר לכל אחד את הנעל שמתאימה לכף רגלו. פתאום שרי הליכוד מבקשים לאמץ חלקים מתוך הצעתו של אילן להעלות את קצבת הנכים. ח"כ עמיר פרץ נלחם לפני עשור להעלאת שכר המינימום. היום לא נותרו כמעט פוליטיקאים שיתבטאו פומבית נגד העלאת שכר המינימום. ארגונים חברתיים כמו מרכז אדוה והאגודה לזכויות האזרח קוראים שנים לחיזוק הבריאות הציבורית ולהטלת מגבלות על המערכת הפרטית. חוק ההסדרים האחרון הכיל החלטות כאלה. וכל זה בממשלת ימין ימין. בלי אף סוציאליסט בממשלה.

הניסיון של כולם להיות חברתיים הוא סיפור ההצלחה של כולנו, אבל הוא גם מעמיד בפנינו אתגר גדול. כי כשהמרכז מאמץ חלק מהרטוריקה שלנו, זה תפקידנו להסביר מה ההבדל בין מדינת רווחה מתקדמת, מתוקנת, אוניברסלית, לבין הפחתת מחירים. וכשבנט ושקד מנסחים תזה כלכלית קפיטליסטית קיצונית מאי פעם, זו החובה שלנו לחשוב מה התזה שלנו.

הציבור הישראלי בשל היום יותר מאי פעם לתפיסה כלכלית חדשה. החברה הישראלית כמהה לשיח שיוצא מהגבולות הצרים שבין הפחתת עמלות הבנקים לבין רפורמת הסלולר. שבין נקודות זיכוי להורים להפחתת מכסי הייבוא על הטונה. לשיח של זכויות חברתיות ולא רק של צרכנות. כי לא לחברתיים החדשים, ובטח שלא לימין, יש מה להציע לציבור.

אבל מהם הפתרונות שלנו? מהי הגרסה שלנו לשאלה מיהו חברתי? אם המנהיגים שאנחנו מאמינים בהם יגיעו לשלטון, איזו מדיניות הם ינהיגו? אם אנחנו ננהל את אגף התקציבים ואת משרד הכלכלה, את מחלקת החינוך המקומית ואת ביטוח לאומי, איזו דרך נוביל? מהו היעד אליו נרצה לנווט את הרכבת של החברה והכלכלה הישראלית?

זאת השאלה שאנחנו, חברי התנועה החברתית בישראל, צריכים לשאול את עצמנו. לא לחשוב רק מהמאבק הבא לזה שאחריו. לא לעסוק רק בפרויקט התורן של עמותה כזו או אחרת או על הקמפיין הבא. בשביל לבנות תנועה צריך תפיסת חזון משותפת. צריך שהחברה האזרחית שלנו תתייחס לעצמה לא כאוסף ארגונים שמנהלים קרבות בלימה, אלא כתנועה. תנועה שיודעת גם לצאת לרחוב כשצריך וגם לחשוב על עצמה כהנהגה של מדינה. תנועה שאנשיה יכולים לאייש תפקידי מפתח ולהיכנס לעמדות השפעה.

אם הדרך שלנו תהיה ברורה, אם היא תהיה חלק מפעולה חינוכית יומיומית, אם היא תישמע בשיח הציבורי, ההנהגה הפוליטית שלנו תשאב ממנה את כוחה. אם היא תהיה מגומגמת, פחדנית, מנסה להתפשר עוד לפני שהיא אמרה משהו והזיזה משהו, מחפשת כל הזמן מחנה משותף חלול עם המחנה השני, המחנה הפוליטי שלנו לא יוכל להשפיע. כי ברני סנדרס לא היה הופך למועמד ברני סנדרס ללא קבוצות שפעלו להעלאת שכר המינימום בעשרות מדינות בארה"ב. אין מפלגות סוציאל-דמוקרטיות בסקנדינביה ללא ארגוני העובדים. ומדינת הרווחה בישראל לא הייתה מתפתחת והופכת לאוניברסלית ומכילה יותר ללא הפנתרים השחורים. אין פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית בלי תנועה מאחוריה.

לכן, המשימה שלנו היא לבנות תנועה עם דרך.

אבל כל ארגון שמלאו לו שנתיים אומר שהוא תנועה, לא? ממש ממש לא. תנועה היא רשת של מוסדות. מוסדות שעוסקים בחינוך פוליטי, הכשרת לבבות, מאבקים מקומיים, מחקר והפצת רעיונות. לתנועה יש זרועות שונות שמתואמות זו עם זו. תנועה מכשירה אנשים לשירות הציבורי, לשלטון המקומי, לפוליטיקה הארצית. יש לה מאחזים בשוק העבודה- ועדי עובדים. יש לה מאחזים בזירה המקומית- קהילות וקבוצות תושבים. תנועה מחברת כל מאבק, כל קמפיין, כל תוכנית חינוכית, כל עבודה עם אנשים, לסיפור גדול יותר. בתנועה חברתית במדינת ישראל חייבים להיות יהודים וערבים. תנועה צריכה להכיל גוונים אבל אסור לה לטשטש את עמדותיה בסוגיות הליבה של המדינה. לתנועה יש סיפור שמלווה אותה. יש לה מפלגות וחברי כנסת. היא לא מפחדת מכוח ומפוליטיקה.

כי לא מועצת ישע ואנשי הגבעות, לא ברוני הגז ורמי לוי שמוכר עוף בשקל ומשלם לעובדים שלו שקל, לא אנשי החברתיות החדשה שפסגת חלומותיהם היא עוד תחרות בכל תחום ובכל מצב, יתוו את הדרך לחברה הישראלית, אלא האנשים שיושבים כאן והמעגלים בתוכם הם פועלים. מנהיגות ומנהיגי עובדים, חרדיות וחילוניות, יהודים וערבים, שמקימים ועדי עובדים. מובילי המכינות הקדם צבאיות החברתיות שנאבקים על דמותו של הדור הבא. תנועות הנוער והבוגרים. עובדות הניקיון בקמפוסים שמנהלות מאבק למען העסקה ישירה. משרתות ציבור שנכנסות לשירות הציבורי כדי להשפיע ולקדם החלטות טובות יותר. קבוצות תושבים מקומיות שנאבקות למען חלוקה צודקת של משאבים. לא קהל המאמינים של הרב לוינשטיין אלא, אם כבר, תלמידיו וקוראיו של פרופסור דני גוטוויין.

יש הרבה אנשי שמאל ומרכז שעומדים נפעמים אל מול הלהט האידאולוגי של הימין המתנחלי. הלהט הזה קיים אצל האנשים שנמצאים כאן ובמעגלים שמקיפים אותם. אלא שלהבדיל ממה שקורה בימין, מהניתוק הבלתי נתפס שלהם מכל מאבק חברתי, מכל מצוקה, מכל עוול, אנחנו מציעים דרך אחרת. מוסרית יותר, חברתית יותר, אנושית יותר. וכולנו חלק מהדרך הזאת. מהתנועה הזאת. כל אחד יכול לרתום את עצמו לאחת מהזרועות שלה: להתאגד במקומות העבודה, להתפקד למפלגות ולהשפיע על דמותן, להוביל מאבקים מקומיים, לארגן קבוצות הורים שמשפרות את החינוך הציבורי, ללמוד יחד איך המדיניות הכלכלית משפיעה עלינו, ללכת לשירות הציבורי, לקדם שותפויות מקומיות וארציות בין יהודים וערבים. וגם פשוט לדבר עם אנשים, לשכנע, להתווכח. ללכת להפגנה אחת לכמה זמן וכן גם לכתוב פוסט בפייסבוק. אבל לא לשכוח לרגע: אנחנו חלק מתנועה ולא אוסף של פרטים וארגונים.

כדי לנסח את דרכה של התנועה שלנו אנחנו צריכים לחזור ליסודות.

לא הגיעו לכאן מיליוני עולים בזכות מחיר למשתכן, אלא על-ידי מדינה שלוקחת אחריות. לא בנו כאן את אחת ממערכות הבריאות השוויוניות בעולם על-ידי חברות ביטוח פרטיות אלא דרך מערכות ציבוריות. תעשיית ההיי-טק הישראלית לא מתבססת על גאונים שבאו מהחינוך הפרטי אלא על אנשים שלמדו בחינוך הציבורי. אנשים הצליחו להתקדם במעלה הסולם החברתי לא בגלל מס הכנסה שלילי אלא בזכות מערכת רווחה שהעניקה להם רשת ביטחון אם נפלו לעתים מהסולם. מדינת הרווחה בישראל מעולם לא הייתה מושלמת. רחוק מכך. הייתה ועדיין יש אפליה עמוקה כלפי הציבור הערבי. אפליה שסיומה הוא תנאי יסוד למדינה מתוקנת. הייתה ועדיין יש גזענות, חוסר צדק חלוקתי בקרקעות, במשאבים. אבל הסיפור החברתי-כלכלי הישראלי הוא סיפור הצלחה שבו נבנו כאן בזמן קצר מערכות חברתיות שלמדינות אחרות לקח שנים לבנות. מהסיפור הזה יש לנו מה ללמוד, גם מבלי שנעשה חלילה קופי-פייסט.

היום, אנחנו צריכים לחזור ולנהל את הוויכוח הגדול על חברה וכלכלה. לפתוח את השאלות הגדולות. לנקוט עמדות ברורות. להיות מצוידים בנתונים, במודלים, להיות מקצועיים, אבל גם לדבר על תפיסת המוסר הבסיסית שמנחה אותנו. לחבר אותה למה שאצל רוב מוחלט של הישראלים הוא בגדר אינטואיציה בריאה- חובתה של המדינה כלפי אזרחיה. האינטואיציה הזאת כמעט ואבדה לה במשך 2 עשורים של הפרטה, של ייבוש השירותים החברתיים ושל התעמרות בעניים, אבל מאז מחאת 2011 היא הולכת ומשתקמת.

היום, האינטואיציה הזאת מתבטאת בחוסר אמון מוצדק, עמוק, בסדר החברתי-כלכלי הקיים. שיקום האמון הזה יקרה רק עם חתימתו של חוזה חברתי חדש בין המדינה לאזרחיה. חוזה שאנחנו, האנשים שיושבים כאן, צריכים לכתוב.

תודה רבה ואחד במאי שמח.

הרצאת נעילה של ח״כ יוסי יונה: מי מרוויח ומי מפסיד מהפרטת הנמלים?

נמל אשדוד הוא הוא זירת מאבק בין הכוחות הפוליטיים והכלכליים החזקים ביותר במשק הישראלי. מי משלם את מחיר המאבק? והאם הציבור הישראלי ירוויח או יפסיד כתוצאה מהפרטת הנמלים?

ח״כ יוסי יונה ירצה על על מאבק שהוא הכי אישי והכי פוליטי, הכי קולנועי והכי ציבורי, לפני הקרנת הסרט ״נמל הבית״ שתנעל את פסטיבל סרטי הפועלים ה-10 בסינמטק חיפה.

לרכישת כרטיסים לחצו כאן.

יום ראשון, 7 במאי, 20:30, אולם סינמטק 1 - רפפורט
נמל הבית | בימוי: ארז תדמור I ישראל 2016 I עברית I תרגום לאנגלית | 86 דקות

 

פסטיבל סרטי פועלים ה-10 בסינמטק חיפה: כשיחימוביץ׳ נפגשת עם בן גוריון

הפסטיבל ה-10 לסרטי פועלים בסינמטק חיפה ייפתח בסרט ״בן-גוריון, אפילוג״, ובהרצאה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ׳ בנושא ״מה נדרש ממנהיגות בעת הזו?״. כיצד חשבון הנפש המפתיע של דוד בן גוריון, אשר נחשף לאחרונה בסרט, מציע תובנות רלבנטיות למנהיגות בת ימינו? ההרצאה תספק דיאלוג מרתק על מנהיגות בין ח"כ יחימוביץ׳ לבן גוריון.

לרכישת כרטיסים לחצו כאן.

יום חמישי, 4 במאי, 19:00, אולם סינמטק 2

בן-גוריון, אפילוג | בימוי: יריב מוזר | ישראל/צרפת, 2016 | 55 דקות | עברית, אנגלית | תרגום: אנגלית

כנס האחד במאי ה-2

בישראל 2017 כולם רוצים להיות חברתיים. אבל מיהו בעצם חברתי? האם זה מי שפועל להורדת מחירים או מי שמגן על התעשייה והעובדים? מי שמפחית מסים או מי שמרחיב את השירותים החברתיים? והאם כדי להוביל אג'נדה חברתית ולהשפיע יש לחדד הבדלים בין המחנות
הפוליטיים – שמאל וימין – או שלהפך, יש לטשטש אותם ולכוון למרכז? בכנס האחד במאי ה-2 נדון יחד בשאלות החברתיות הגדולות שמעסיקות את כולנו.

לפרטים מלאים והרשמה

 

הזמנה לסמינר מתקדם בניתוח תקציב המדינה

כלכלנים צעירים בשירות הציבורי או בגופים המשיקים לו? מחפשים להרחיב את הידע שלכם, לקבל הכשרה מקצועית איכותית ולהיות חלק מקהילה ערכית ומקצועית?

מהרו להירשם לסמינר מתקדם בניתוח תקציב המדינה, מבית התוכנית לכלכלנים חברתיים.

מהם השלבים בבניית תקציב המדינה, ומי מעורב בהם? גירעון זה טוב או רע? מסים הם נטל או כלי לשינוי חברתי? מהו הבסיס המקצועי של התקציב ומהן תפיסות העולם שטמונות בו?

אלו רק חלק מהשאלות שנענה עליהן בשלושה מפגשים בני שלוש שעות במכון ון ליר בירושלים בהנחיית עמית בן צור (לשעבר ראש מטה רשות בתי החולים הממשלתיים) ואורחים מהאקדמיה, המגזר הציבורי והתקשורת.

לפרטים נוספים והרשמה לחצו כאן https://goo.gl/QIjJs4

הסמינר הוא מסדרת הסמינרים המתקדמים של התוכנית לכלכלנים חברתיים, מבית המכללה החברתית כלכלית וקרן ברל כצנלסון ובשיתוף The Van Leer Jerusalem Institute – מכון ון ליר בירושלים.

שימו לב, הרשמה בחינם עד ה- 20/12/2016. מספר המקומות מוגבל. מהרו להירשם.

מאמר תגובה לאיילת שקד

חודשיים חלפו מאז ששרת המשפטים איילת שקד פרסמה את משנתה הכלכלית במאמר מקיף בכתב העת ״השילוח״. מהי התשובה של הכוחות החברתיים למאמרה של שקד, ומה ניתן ללמוד ממנו על ההיערכות של הימין החדש לשינוי התודעתי האדיר שמתחולל בישראל בשנים האחרונות. מאמר מאת רמי הוד, מנכ״ל המכללה החברתית-כלכלית.

מוזמנים לקרוא ולשתף:

https://sea.org.il/he/%D7%A2%D7%9C-%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%A9%D7%A7%D7%93/

לתוכנית לכלכלנים חברתיים דרושות מתנדבות כמנטוריות מקצועיות*

התוכנית פועלת להכשרת דור חדש של כלכלנים ומשרתי ציבור בישראל. המתמחים בתוכנית – סטודנטים מצטיינים לכלכלה – משתתפים בסמינר לימודים שנתי ומבצעים חוות דעת כלכליות תומכות החלטה בנושאי מדיניות כלכלית, בשיתוף גופי ציבור מרכזיים.

המנטוריות של התוכנית מלוות ומנחות את מתמחי התוכנית בביצוע חוות הדעת. הן יצטרפו ל-15 המנטורים בהווה ובעבר, וכן לקהילה הולכת וגדלה של "כלכלנים חברתיים" בישראל.

התפקיד ייעשה בהתנדבות בחודשים פברואר-יוני 2017.

יתרונות התפקיד:
– הזדמנות להשפיע על תהליכי קבלת החלטות ברמה המקומית והארצית.
– הזדמנות ייחודית לעבוד עם דור העתיד של כלכלני המגזר הציבורי.
– הפרויקט מזמן אתגרים אינטלקטואלים ומקצועיים ונטוורקינג משמעותי.

דרישות התפקיד:
– ניסיון משמעותי בעבודה במגזר הציבורי או בייעוץ לו בנושאים כלכליים וסוגיות מדיניות.
– הכרות מעולה עם מודלים כלכליים, מתודות עבודה ומחקר.
– יתרון לבעלות ניסיון ניהולי.
– יתרון לתחומי התמחות או ניסיון משמעותי באחד מהתחומים הבאים: התנהגות צרכנים, ריכוזיות שווקים, כלכלת סביבה, כלכלת בריאות, RIA, תהליכי רכש ומכרזים, אנרגיה מתחדשת, התחדשות עירונית, שמאות.
– יתרון לירושלמיות.

* התפקיד מיועד לגברים ונשים כאחד

לפרטים נוספים והגשת מועמדות שלחו קורות חיים למנהל התוכנית בכתובת PEPapplication@gmail.com

מוזמנות לשתף.

Image may contain: one or more people and text

על תפיסת החירות של איילת שקד ותגובת הנגד של הימין החדש להתעוררות החברתית בישראל / רמי הוד

מאז שנשא בנימין נתניהו בשנת 2003 את נאום "האיש השמן והאיש הרזה" לא שמענו פוליטיקאי בכיר בישראל מבטא תפיסה כלכלית ימנית מזוקקת כמו זו שמופיעה במאמרה של שרת המשפטים, איילת שקד, בכתב העת "השילוח". מבחינה רטורית, שקד הולכת רחוק יותר ממה שנתניהו אי פעם העז. "בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה", כותבת שקד, "באותה שעה בדיוק – חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד… זו הצבעה נגד החירות שלנו בתחום נוסף המצטרף לרשימת התחומים שהמדינה מסדירה, ושהחל באותו רגע קובעת בו בשבילנו דרך מסוימת שבה, ורק בה, לגיטימי לפעול". התערבות ממשלתית היא פגיעה בחירות – זוהי תמצית משנתה של שרת המשפטים. מדובר בביטוי ראשון אי פעם של תפיסה ליברטריאנית מצד פוליטיקאי בכיר בישראל וכן בפעם הראשונה שתפישה זו, הזרה לחלוטין להיסטוריה הרעיונית של הציונות ושמעולם לא קנתה אחיזה בדעת הקהל בישראל, עומדת במרכז משנתה של שרה מרכזית בממשלה. בכך טמונה חשיבות מאמרה של שקד. כעת, לימין החדש בישראל, החבוט מאז קיץ 2011 ועלייתו של השיח החברתי, יש מניפסט אידיאולוגי חדש.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' ויונתן לוי ממכון מולד, כתבו (כאן וכאן) תגובות מנומקות ומרתקות לתזת החירות של שרת המשפטים. במאמר זה, אני מבקש להוסיף לדיון שלוש נקודות נוספות. הראשונה, ההתנפצות של התזה הכלכלית של שקד על קרקע המציאות הממשית. השניה, העיתוי שבו בחרה שקד לפרסם את התזה בה מחזיקים היא ושותפה הפוליטי נפתלי בנט לא מהיום, ומה שניתן ללמוד ממנו על המצוקה בו שרוי הימין הכלכלי בישראל מאז המחאה החברתית. השלישית, האכסניה שבה בחרה שקד לפרסם את מאמרה ומה שניתן ללמוד מכך על החשיבות שמעניק הימין החדש ומממניו בארצות הברית ליצירת רעיונות ולהצמחת מנהיגות שתיישם אותם.

מוביליות היא חירות

מאמרה של שקד הוא בראש ובראשונה קריאת תיגר על מה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית ועל הניסיונות לשקם אותה לאחר קיץ 2011.

מדינת הרווחה המודרנית, ששימשה השראה מוסרית ומוסדית למקימי מדינת ישראל, ביקשה להחליש את הקשר בין גורלו של האדם לבין המעמד הכלכלי של הוריו. תור הזהב של מדינת הרווחה, שנות החמישים עד השבעים של המאה העשרים, היו שנים בהן הושגו במקביל שלושה הישגים חברתיים חסרי תקדים במערב אירופה ובארצות הברית: צמיחה כלכלית גבוהה כתוצאה מיזמות, פיתוח טכנולוגי וסדר חברתי חדש שלא כבל אנשים לעיסוקי הוריהם; צמצום פערים כלכליים שהושג על-ידי מיסוי פרוגרסיבי, ארגוני עובדים חזקים, שירותים חברתיים נדיבים ומערכת ביטחון סוציאלי מפותחת; ומוביליות חברתית שטענה לראשונה במשמעות אמיתית את החלום האמריקאי, לפיו כל אחד יכול להצליח. כפי שמראים פול קרוגמן ורוברט רייך, זוהי התקופה שבה צמח מעמד הביניים האמריקאי, לא רק בזכות כישוריו אלא גם באמצעות מדינה המקדמת שוויון הזדמנויות.

ישראל, שנוסדה באותה תקופה, הקימה מערכות חברתיות שהצמיחו גם כאן מעמד ביניים חזק. חוק חינוך חינם, הביטוח הלאומי, מערכת בריאות ציבורית, דיור ושיכון באחריות ממשלתית, זכויות עובדים מתקדמות ומערכת מיסוי פרוגרסיבית – כל אותם מנגנונים שלפי שקד פוגעים בחירות לנצל, לעשוק, לחלות ולגור ברחוב, הוקמו בתקופה זו. למה כל זה חשוב? כי כדי להוכיח מדוע שקד טועה, כלומר מדוע לא יכולה להיות חירות ללא ה"מדינה המסדירה" כדבריה, יש לבחון מהו המינימום שניתן להסכים עליו עִמה, מהי נקודת ההסכמה בין הימין הכלכלי והשמאל הכלכלי. הנקודה הזאת היא חשיבותה של מוביליות חברתית.

בעוד שהימין לא רואה באי שוויון כשלעצמו בעיה (אם העניים היום עשירים מבעבר מה זה משנה כמה רחבים הפערים, אומר הימין), חברה ללא מוביליות חברתית היא צרה צרורה גם לשיטתם. זאת משום שמנגנון השוק, אבן היסוד של הקפיטליזם, מתבסס על יכולתו של הפרט ליזום, להקים עסק, למכור ולבצע השקעה חוזרת באופן בלתי תלוי בהכנסת הוריו. השוק בצורתו הטהורה הוא לפיכך מנגנון מריטוקרטי, שמתגמל את מי שלומד ועובד קשה. הוא עיוור למוצא משפחתי, מגדר ושיוך אתני. לכאורה, כמובן. המפתח לכך הוא מוביליות חברתית, שהיא-היא מחוללת החירות הגדולה של הסדר הקפיטליסטי. ללא מוביליות אין חירות והשוק הופך להיות מנגנון דכאני, בדיוק כמו הכלכלה הפיאודלית שהבטיחה לבן ממשפחת מגדלי תפוחי אדמה עתיד כמגדל תפוחי אדמה. לכן שמרנים מתנגדים לשוויון ולמדינה המבקשת ליצור אותו, אך תומכים בשוויון הזדמנויות ובהסרת מכשולים שאינם בשליטת האדם, כמו הכנסת הוריו, בבואו להגשים את עצמו. על זה גם שקד תסכים.

כשיש אי שוויון אין מוביליות

אך בעוד שמוביליות כמימושה של חירות עומדת בבסיס תפיסתם של שמאל וימין כאחד, במציאות הממשית מוביליות גבוהה ורמה גבוהה של אי שוויון פשוט לא הולכות יחד. נקודה. הנה תרשים שמראה זאת נפלא.

figure-2-great-gatsby-curve

הציר האופקי בתרשים מראה את מידת האי־שוויון במדינה, הנמדד על-ידי מדד ג׳יני. הציר האנכי מתייחס לעוצמת הקשר הבין־דורי של ההכנסות, כלומר למידת המוביליות בחברה. ככל שהערך גבוה יותר, הקשר בין הכנסת ההורים להכנסת הילדים חזק יותר. המסקנה העולה מהתרשים היא שמדינות בהן קיים אי־שוויון גבוה הן מדינות פחות מוביליות. דפוס הפיזור הזה זכה לשם עקומת גַּטְסְבִּי הגדול – (GGC (The Great Gatsby Curve, והוא מוכח כל פעם מחדש, כפי שמראה נפלא פרופ' ברנקו מילנוביץ' כאן. חירות, גם בהגדרתה המצמצמת כסיכוי של הפרט לנוע במעלה הסולם החברתי, פשוט מסרבת לדור בכפיפה אחת עם אי שוויון. זו כל התורה על רגל אחת.

רק מדינת רווחה יכולה לצמצם אי שוויון

אבל אולי השוק יודע לצמצם אי שוויון לבדו ואין צורך במדינה שבונה ומרחיבה מערכות "שוללות חופש", לפי שקד, כמו בריאות ציבורית ודיור ציבורי? הפסקה הבאה אמורה להיות מובנת מאליה בעולם שלאחר המחאה החברתית, המחקרים של פיקטי וההתפכחות של גדולי הניאו-ליברלים, אבל המאמר של שקד מחייב לומר זאת שוב: אי אפשר לצמצם אי שוויון, ובכך לקדם מוביליות, ללא מדינת רווחה שעושה בדיוק את ההפך ממה ששקד מטיפה לו במאמר – הסתמכות על "כוחן של קהילות משפחתיות, חברתיות וכלכליות לנהל את חייהן בכוחות עצמן" ועל "חכמתו של המון העם ליצור ולשמר מנגנונים מוצלחים בהרבה מאלה המעוצבים באופן מלאכותי", כלומר על ידי המדינה.

כדוגמה לתחומים שצריכים להיות מחוץ לתחום ניהולה של המדינה ושסובלים בישראל מרגולציית יתר, מציינת שקד זכויות עובדים ודיני סביבה. שכר מינימום, מגבלות על זיהום, תקנות בטיחות, פנסיה חובה, העדפה בחקיקה לאנרגיה מתחדשת – בכל אלה סבורה שקד שעל המדינה לצמצם, אם לא לסיים, את תפקידה. זו כמובן עמדה לגיטימית, אלמלא בחרה שקד להציגה כמקדמת חירות. הנה שני תרשימים (מתוך עשרות בנושא), שמראים מה שגם מוסדות שבעבר יכלו אולי לסבול טקסט כמו של שקד, כמו קרן המטבע הבינלאומית, יודעים לומר היום: רק מדינה מעורבת ואיגודי עובדים חזקים מסוגלים לצמצם אי שוויון ולקדם מוביליות. כמו התרשים הקודם, גם הם מנפצים על קרקע המציאות הכלכלית והפוליטית הממשית את הטיעון של שקד, לפיו הוצאת המדינה מחיינו תביא ליותר חירות.

%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%99%d7%95%d7%9f

התרשים הזה, המבוסס על נתוני אי שוויון והוצאה אזרחית מ-23 המדינות המפותחות, מצביע על כך שהמדינות השוויוניות ביותר הן אלה שההוצאה האזרחית שלהן היא הגבוהה ביותר. שימו לב היכן נמצאת ארצות הברית, המדינה בעלת המשטר הכלכלי הדומה ביותר לתזה של שקד. ושימו לב היכן שבדיה ודנמרק, מדינות רווחה המעורבות בחיי תושביהן "מהעריסה עד הקבר" ולא מותירות לקהילות ולמשפחות "לנהל את עצמן". הנקודה ברורה – רמת אי שוויון נמוכה (ולפיכך גם מוביליות גבוהה) ומעורבות ממשלתית גבוהה הולכות לרוב (אם כי לא תמיד, ראו למשל את קוריאה) יחד.

אז אולי הוצאות גבוהות על חינוך, בריאות ורווחה עוזרות לצמצם אי שוויון ובכך לקדם מוביליות חברתית, אבל חקיקת עבודה מקיפה ונוקשה, נגדה יוצאת שקד בחריפות, רק מרחיקה אותנו ממטרות אלה? לא בדיוק.

jaumotte_chart2

התרשים הזה, הלקוח מתוך מחקר חלוצי של קרן המטבע (לא בדיוק מחלקת המחקר של ההסתדרות), מצביע על קשר מובהק בין שיעור העובדים החברים בארגוני עובדים במדינות מתקדמות בשנים 1980-2010, לבין הנתח של העשירון העליון בהכנסות, היבט מובהק של אי שוויון, באותן מדינות. המדינות הנמצאות בחלק הימני של התרשים הן מדינות ששיעור העובדים המאוגדים בהן הוא הגבוה ביותר ואילו הגידול בחלקו של העשירון העליון בעוגת ההכנסות הוא הנמוך ביותר. הנתון המדהים הזה גרם לחוקרי קרן המטבע (שוב, קרן המטבע!) לקבוע כי בניגוד לתזה הרווחת, שלפיה העלייה באי שוויון היא תוצאה בלתי נמנעת של תהליכים חיצוניים כמו טכנולוגיה וגלובלזיציה ולכן מי שלא רוצה לחזור לתקופת האבן צריך להשלים עם אי שוויון קיצוני, הרי שבפועל למבנה שוק העבודה ולעצמת ארגוני העובדים יש השפעה מכרעת על רמת האי שוויון.

היות ושיעור התאגדות גבוה קיים לרוב במדינות עם חוקי עבודה המטילים אחריות רבה על המעסיקים ומאופיינים בזכויות התאגדות ושביתה נרחבות, הטענה של שקד, לפיה רגולצית יתר של שוק העבודה פוגעת בחירות, נכונה רק כשמדובר בחירותם של מעסיקים. ודאי שהיא אינה נכונה כשמדובר בחירותם של רוב האזרחים, שהם אנשים עובדים, לחיות בחברה אשר מתקיים בה שוויון הזדמנויות אמיתי.

הנה, אם כן, משפט פיתגורס של המציאות הכלכלית הממשית, להבדיל מזו שקיימת בדימיונם של שמרנים: אם חירות היא מוביליות, ואם מוביליות קיימת במדינות עם רמת אי שוויון נמוכה, ואם רמת אי שוויון נמוכה קיימת במדינות רווחה – אזי מדינת רווחה היא תנאי לחירות. לכן, אידאולוגיה המבקשת, בשם החירות, לצמצם את המסד החוקי עליו נשענת מעורבות המדינה בכלכלה מציעה למעשה חירות משעבדת. זוהי חירות הפוגעת לא רק בשוויון הכלכלי, שאינו מעסיק את הימין, אלא גם ביכולתו של הפרט לנוע במעלה הסולם החברתי במנותק ממוצאו המשפחתי, יכולת העומדת במרכז ההבטחה הקפיטליסטית עצמה. חלחול התובנה בדבר הקשר בין כלכלה חזקה לחברה שוויונית ללב השיח הציבורי בישראל, לאחר שלושה עשורים של הגמוניה ניאו-ליברלית שטוענת את ההפך, הוא הסיבה לעיתוי בו בחרה שקד לפרסם את מאמרה.

משנה כלכלית שמרנית – למה דווקא עכשיו?

"במדינת ישראל של המאה ה-21 להיות קפיטליסט זה להיות טייקון חזירי, תאב בצע, מי שעשה את הונו על חשבון הציבור או העובדים", כתבה מירב ארלוזרוב בספטמבר 2015, "הקפיטליזם בישראל נתון למתקפת האימים של הפעילים החברתיים. השיח החברתי בישראל כל כך כוחני, שאף אחד היום לא מעז להגיד שהוא קפיטליסט".

"זהו. נגמרה תקופה", כתב נחמיה שטרסלר באפריל 2016. "היא החלה ב–1985 והסתיימה עכשיו. הכלכלנים יכולים לומר מה שהם רוצים, אבל איש כבר לא מקשיב להם. אין כבוד למקצוע, אין הערכה לידע שנצבר. היום החברתיים שולטים. אין היום פוליטיקאים שיבצעו רפורמות כלכליות נחוצות".

"קשה לי לשבת פה ולפרוש את המשנה הכלכלית של הליכוד כי אין משנה כזאת", אמר איש אגף התקציבים לשעבר וחבר הליכוד, מורי אמיתי, בדיבייט שקיימתי איתו השנה בתל-אביב. "ניצחתם. פוליטיקאים מהימין תמיד יתחילו את השיחה עם שלי יחימוביץ' בתוכנית בוקר ב'שלי צודקת והלוואי וזה היה נכון אבל זה פשוט לא עובד'. לא תשמעו פוליטיקאי מדבר על זכות הקניין של הבנקאים, על קפיטליזם קלאסי. היחיד שהיה כזה זה נתניהו והוא כבר לא מתעניין בכלכלה וזה חבל". גם אם ניקח את הציטוטים הללו בעירבון מוגבל, הם מלמדים משהו על המצוקה שבה שרוי הימין הכלכלי בישראל שלאחר 2011. ימין זה תופש כיום את השפעתו על המדיניות כלכלית ועל דעת הקהל בכלכלה בדומה לאופן בו תופש השמאל את השפעתו על תהליך השלום.

תחושה זו היא כמובן מוגזמת, אבל לא לגמרי תלושה מהמציאות. נכון, המדיניות הכלכלית בישראל רחוקה מלהיות סוציאל-דמוקרטית ואנחנו ממשיכים להוביל באי שוויון ובעוני, אבל אם יוצאים לרגע מאמירות כמו "עברו חמש שנים וכלום לא השתנה", האמת היא שהשתנה לא מעט. לאחר שנים של הליכה במתווה של "פחות מסים – פחות שירותים", בשנים האחרונות אנו עדים לגידול ריאלי בתקציבי השירותים החברתיים. כל מי שעוקב אחר ראיונות של בכירי האוצר יודע שהקולות שנשמעים היום מכיוונו הם קולות אחרים. כל מי שהשתתף בדיונים עם הדרג המקצועי בממשלה ועוקב אחר תקציב המדינה יודע שנערי האוצר של 2016 הם לא נערי האוצר של 2003. וגם מתקבלות החלטות אחרות: חוק שישינסקי 2, העסקה הישירה במשק, הגבלת שכר הבכירים, ביטול השר"פ באסותא באשדוד, הוספת סייעת לגני ילדים, הגבלת הרפואה הפרטית ועוד.

נכון, רוב ההישגים האלה הושגו בזכות המחאה, חברי כנסת מהאופוזיציה והעיתונות הכלכלית הביקורתית. נכון, אנחנו רחוקים מלהדביק את השחיקה התקציבית של העשור הקודם, השכר בישראל נמוך והאג'נדה המובילה היא בגדול אותה אג'נדה. אבל נתניהו, אולי מלבד מתווה הגז, הפסיק לעסוק בכלכלה. אם מניחים שהרפורמטור הגדול של תחילת העשור הקודם לא שינה את עמדותיו, יש לכך מספר סיבות: לאחר המחאה, חברי כנסת מהימין מתרחקים מתמיכה מוצהרת בצעדים שמיטיבים עם ההון, כולם מתחרים זה בזה מי הכי חברתי ודעת הקהל בישראל, שתמיד נטתה לשמאל הכלכלי אבל הייתה נתונה בעשורים האחרונים לשטיפת מוח נוסח "האיש השמן והאיש הרזה" ו"הועדים הורסים את המשק", חושבת היום ההפך מראש הממשלה ברוב הסוגיות שעל סדר היום. סקר שערך מכון "מדגם" עבור כנס האחד במאי 2016 של המכללה החברתית-כלכלית מדגים זאת היטב. רוב הציבור באופן חוצה מפלגות מזדהה יותר עם תפישה סוציאל-דמוקרטית ותומך בהתאגדויות עובדים, בהעלאת מסים לעשירים ובהשבת בעלות המדינה על משאבי טבע שהופרטו. רבע מהציבור מעיד כי מאז 2011 שינה את עמדותיו הכלכליות לכיוון סוציאל-דמוקרטי.

126572_infographics_794x5957

לכן, כששקד כותבת במאמרה "המאבק בין שתי המסורות היהודיות (סוציאליזם מול שוק חופשי, ר"ה) רחוק מלהיות מוכרע כיום לטובת השיטה הדוגלת בחופש ולטובת אותם המאמינים שהמכשיר ההכרחי לייצור חופש הוא חופש כלכלי", היא בעצם אומרת למחנה שלה, במסגרת כתב עת שמיועד לאליטה האינטלקטואלית והפוליטית שלו: אנחנו מפסידים בדעת הקהל על כלכלה. ואם אנחנו בימין החדש והגאה באמת רוצים לשלוט, ולא רק לנהל, לחפש את הפשרה ולהתנחמד לשמאל כמו הימין הישן, אי אפשר לעשות זאת אם נהיה עוד שחקן בתחרות רבת המשתתפים בפוליטיקה הישראלית: הקרב על מיהו חברתי, כלומר מי מטיל יותר מגבלות על המגזר העסקי. במקום להתחרות בשמאל הסוציאל-דמוקרטי ובמרכז החלול על חקיקה חברתית מיותרת, עלינו לחרוט על דגלנו תפיסת חירות המסתייגת מהתערבות המדינה. ללמד במכינות הקדם צבאיות ובגופי החינוך שלנו, וברוך השם יש לנו, את מילטון פרידמן לצד הרב קוק. כי אם משילות אמיתית, כפי שכותבת שקד, לא טמונה ביכולת התמרון הפוליטית לקדם רפורמות, אלא ביכולת להשיג יעדים המבוססים על תפישת עולם, הגיע הזמן שלמכונה הפוליטית של הימין החדש יהיה חזון ברור ומגייס, בכל הקשור למדיניות כלכלית.

126572_infographics_794x5952

חזון זה, כהרגלו של הימין, מנוסח בראש ובראשונה כתגובת נגד לשמאל ולהתעוררות החברתית שמעמידה במרכז ערכים וצעדי מדיניות המזוהים איתו. זהו בקלש שראשיתו בקריאת תיגר יסודית, פרדיגמטית, על הדרישה המתמשכת מהמדינה לעשות צדק חברתי והמשכה בגיבוש אתוס חברתי-כלכלי אלטרנטיבי שייצור לימין החדש מובחנות אידאולוגית. הדהוד לתפישה זו ניתן למצוא במשנתה המשפטית של שקד ובגישתה כלפי המתח יהודית-דמוקרטית, הנפרשות בהרחבה במאמר, וכן בתוכנית המדינית של הבית היהודי ושל הח"כים האידאולוגיים בליכוד לסיפוח חלקים מיהודה ושומרון. בנט ושקד, וכמוהם אחרים בימין החדש, מואסים בסטטוס-קוו של הימין הישן. הם רוצים לשלוט – ליישם אידיאולוגית ימין טהורה, ללא אילוצים ממלכתיים, איזונים ובלמים. ההפסד בדעת הקהל לשמאל הכלכלי היא מקל בגלגליו של מהלך שאפתני זה.

הקרב על הרעיונות הכלכליים

ההתמודדות של הימין החדש ושל מממניו בארצות-הברית עם תובנתה של שקד בדבר מצוקתו לאחר 2011, מתרחשת ברובה מתחת לרדאר הציבורי. כתב העת החדש "השילוח", היוצא בתמיכתה של קרן תקווה – מכון חשיבה אמריקאי העוסק בקידום רעיונות שמרניים באמצעות פרסומים, חינוך והכשרת מנהיגות – הוא לא המוסד השמרני היחיד שקם בישראל בשנים האחרונות. הנה מוסדות נוספים, שימו לב למועדי ההקמה: מכון המחקר "פורום קהלת" (2012), המגזין האינטרנטי "מידה" (2012), מכון פרידברג (2013), המקיים סמינרים לצעירים בחברה וכלכלה, ותוכנית אקסודוס (2015) המציעה לסטודנטים תוכנית שנתית בלימודי שמרנות. מוסדות אלה מצטרפים למרכז שלם הוותיק, שפועל מזה שנים כקו הקדמי של החשיבה והמנהיגות השמרנית בישראל, ו"המכללה למדינאות", העוסקת בהכשרת מנהיגות ימנית, כאשר פעילותה ותקציביה התרחבו משמעותית בשנים האחרונות. כל זאת, בנוסף לעשייה של קרן תקווה עצמה, המפעילה תוכניות חינוכיות יוקרתיות המיועדות לצעירים ישראלים ומתקיימות במימונה המלא בניו-יורק ובירושלים.

השפעתם של רעיונות תלויה במוסדות המקדמים אותם, טען איש מדע המדינה ונשיא מכון רוזוולט, אנדרו ריץ', במאמרו המכונן מ-2004 "למה מוסדות שמרנים מנצחים במלחמה על הרעיונות". בעת כתיבת המאמר, תקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש, אויש הממשל הפדרלי בניאו שמרנים ממוסדות מחקר, חינוך והכשרה שפעלו שנים לפני כן והשיח הציבורי בארצות הברית היה נתון לתעמולה ימנית כלכלית יעילה (מאיה מארק ואמנון פורטוגלי מסבירים זאת נהדר במאמרם החשוב בנושא). ריץ' מצא כי המוסדות שמקימות קרנות הימין הם פוליטים, שאפתנים ואסטרטגיים יותר מאלו שמשמאל. הקצאת המשאבים וסדר העדיפויות הארגוני והפוליטי של מוסדות אלה נועד לשרת את משימת בניין הכוח של הימין השמרני, לא מחקר נטול פניות וגם לא מעורבות אזרחית א-פוליטית ולא עשיית טוב לשם טוב. הבנה זו עומדת בבסיס פעולתו של הימין החדש בישראל והיא המנחה את האופן בו הוא מתמודד עם ההתעוררות החברתית שמתרחשת כאן מאז קיץ 2011.

ימין זה ומממניו בארצות הברית, שוודאי מודאגים מהסנטימנט הציבור האנטי-טייקוני שרוחש בישראל מאז 2011, מקים ארגוני תשתית, שתפקידם לגבש רעיונות, להשפיע על השיח הציבורי ולחנך דור חדש של מנהיגי ימין, דור שכדבריה של שקד – לא יסתפק ב "להביא את הרכבת אל היעד" אלא יעסוק ב"קביעת כיוון ההתקדמות והצבת היעדים". תפיסה זו שונה מהותית מהתפיסה הדומיננטית בחברה האזרחית משמאל. בעוד שמרבית ארגוני השמאל מתמקדים בעשיית טוב לשם טוב (ואכן נעשה הרבה מאוד טוב בתחומים שונים ומגוונים) ובקידום אקטיביזם ומאבקים ספורדיים, הימין החדש עוסק בבניין כוח, היינו בגיבוש רעיונות, הכשרת מנהיגות ובניית קהל תומכים באמצעות הקמת מוסדות. בדיוק כמו תנועת העבודה ההיסטורית). זאת, במטרה לנצח. אותו רצון לנצח, וכפועל יוצא מזה לשלוט ולהכתיב מדיניות, הוא שמוביל לתפישתו העצמית של הימין החדש לפיה "המדינה היא אני" והוא העומד בבסיס היומרה של פוליטיקאית צעירה, עד לא מזמן אלמונית, שלפני הקריירה הפרלמנטרית שלה ניהלה ארגון פייסבוק ("ישראל שלי") ומייצגת מפלגה של שמונה מנדטים סקטוריאליים, לצאת בקריאה לשינוי פניהם של החברה, הכלכלה והמשפט הישראלי.

כדי שתזת החירות המשעבדת של איילת שקד לא תהפוך ממאמר בכתב עת לגישה כלכלית דומיננטית בשיח הציבורי ובפוליטיקה הישראלית, יש להבין את המהלך התשתיתי שמקדם הימין החדש ומוסדותיו ואת סכנת הבקלש שהוא טומן בחובו. לאחר שבעשור האחרון הזניח את הקרב על הרעיונות החברתיים-כלכליים בישראל, מאז 2011 מבין הימין החדש כי אין לו תפישה עמוקה של משילות בתחום הכלכלי ושדעת הקהל בישראל לא תומכת בעמדותיו. השמאל, לעומת זאת, על מפלגותיו וארגוניו, מכפר אט אט על אחד מחטאיו הגדולים – אימוץ משנה כלכלית ימנית מאז שנות ה-90, והופך למחודד וברור יותר בעמדותיו הכלכליות, שבאופן הדרגתי קונות אחיזה גם בדעת הקהל בישראל. המרכז הפוליטי, המתנער מאידיאולוגיה סדורה, מאמץ גם הוא חלק מעמדות אלה.

התמיכה הציבורית במדינת רווחה והביקורת על המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית היא אחד הנכסים הציבוריים היקרים שיש למרכז-שמאל בישראל. כדי לשמור על נכס זה ולהגדיל את ערכו, ארגוני החברה האזרחית שתומכים בשוויון וצדק חברתי צריכים לעסוק בבניית מוסדות חדשים ובחיזוק מוסדות קיימים (להרחבה על תפיסה זו ראו את מאמרי המשותף עם מיכאל מנקין) . מוסדות העוסקים בבניין כוח, בגיבוש רעיונות, בהשפעה על דעת הקהל ובהכשרת מנהיגות על בסיס תפישה הפוכה מזו של שקד – מדינת רווחה מתקדמת וצודקת, כנדבך מרכזי בתפיסה אידיאולוגית כוללת. כדי להצדיק את קיומה הפילוסופי והערכי של מדינה זו אין צורך במילטון פרידמן ובהתרפקות נטולת בסיס על החיים הכלכליים של קהילות יהודיות בגלות. די בלקרוא את הרצל. "לדעתי, לא נברא אור החשמל כדי שנטילי כסף מתי מספר יאירו בו את טרקליניהם, אלא כדי שלאורו נוכל לפתור את שאלות האנושות", כתב הרצל ב"מדינת היהודים", ובכך שרטט לחברה החדשה חזון שבו העושר לא מרוכז בידיים מעטות אלא משמש לרווחתה של החברה כולה.

רמי הוד הוא מנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית

אני מודה לאלי גרשנקרוין, צליל אברהם, תומר קרמרמן ודותן ברום על הערותיהם המועילות למאמר.

התוכנית למנהיגות עובדים מארחת את הפרופ׳ גורדון לייפר

התוכנית למנהיגות עובדים של המכללה החברתית-כלכלית ותוכנית חכמה באוניברסיטת חיפה מארחות את פרופ' גורדון לייפר לסדרת הרצאות הכשרה בנושא עבודה מאורגנת ושינוי חברתי.

פרופ' לייפר הוא מומחה ללימודי עבודה ומדעי המדינה באוניברסיטת אורגון בארה"ב. ב-25 שנים האחרונות לייפר משלב בין ייעוץ לאיגודי עובדים, תכנון מדיניות ציבורית ומחקר אקדמי. הוא עבד כמנהל קמפיינים ויועץ אסטרטגי באיגודים של עובדי אוניברסיטת ייל, פועלי בניין בלאס ווגאס, עובדי בתי מלון בהוואי, עובדים ברשת סופרמרקטים, מורים בבתי ספר, עובדי נמל, פועלים בחוות חקלאיות וסגלים בבתי חולים. בנוסף לייפר שימש כיועץ למדיניות כלכלית במשרד ראש עיריית ניו-יורק וכיועץ בכיר למדיניות עבודה לקונגרס האמריקאי בתקופת ממשל אובמה.

כיום פרופ' לייפר משמש כיועץ למכללה החברתית-כלכלית. בשהותו בישראל הוא נפגש עם מנהיגים ופעילים שהמכללה עובדת עמם.

ההרצאות יתקיימו באוניברסיטת חיפה באולם 724 בבניין הראשי (קומת הכניסה לספריה). ההשתתפות בהרצאות היא ללא עלות אך מותנית בהרשמה מוקדמת עד לתאריך ה-1 דצמבר.

להרשמה יש למלא את הטופס הבא: https://goo.gl/forms/1fwLMIWNMphxlLaE3

סקר של המכללה החברתית-כלכלית: 70% מהציבור הישראלי מזדהים עם השקפה כלכלית סוציאל-דמוקרטית.

רק 24% מזדהים עם השקפה קפיטליסטית. סקר שערך מכון המחקר "מדגם" עבור כנס אחד במאי של המכללה , חושף את עמדותיו החברתיות-כלכליות של הציבור הישראלי ואת השינוי העמוק שחל בהן בשנים האחרונות

סקר שערך מכון המחקר "מדגם" עבור כנס האחד במאי של המכללה החברתית-כלכלית, ממחיש את השינוי העמוק שחל בשנים האחרונות בדעת הקהל בישראל בנושאי כלכלה וחברה. לפי הסקר, שנערך בקרב 501 אנשים המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל, 89% מהציבור רואים בגל התאגדויות העובדים במשק צעד חיובי או חיובי מאוד. 75% מהציבור חושבים שהתאגדויות עובדים מצמצות פערים חברתיים ורק 19% סבורים שהן אינן עושות זאת. תוצאות אלה חוצות את מצביעי כל המפלגות עם הבדלים זעומים בין המחנות הפוליטיים השונים.126572_infographics_794x5952126572_infographics_794x5953

עוד עולה מהסקר כי 84% מהציבור סבורים שהמסים שמשלמים בעלי ההון בישראל הם נמוכים מדי וכי יש לעלות אותם. גם כאן לא נרשמו פערים משמעותיים בין מצביעי המפלגות השונות. 126572_infographics_794x5954


שתי שאלות בסקר התייחסו לתהליך ההפרטה של משאבי טבע, חברות ממשלתיות ושירותים חברתיים שמתרחש בישראל בעשורים האחרונים. 39% מהציבור סבורים שתהליך זה פגע במצב החברתי-כלכלי, לעומת 29% שסבורים שהוא שיפר את המצב ו- 20% שהשיבו כי לתהליך זה לא הייתה השפעה לכאן או לכאן. כאשר נשאל הציבור האם הוא תומך בהשבת משאבי טבע שהופרטו (ים המלח, גז, מים) לבעלות המדינה, הצעה שאינה נמצאת כרגע על סדר היום הציבורי והממשלתי, לא פחות מ- 69% השיבו בחיוב ורק 19% התנגדו. תוצאות אלה הינן דרמטיות ומצביעות על התנגדות נחרצת מצד הציבור להפרטת משאבי טבע, לצד תמיכה בהשבת האחריות למדינה. 
126572_infographics_794x5955

שאלה מרכזית בסקר ביקשה לבדוק כיצד הציבור הישראלי מגדיר את השקפת עולמו החברתית-כלכלית. לפי התוצאות, לא פחות מ-70% מהציבור מזדהים יותר עם השקפה סוציאל-דמוקרטית, גם כאשר נאמר להם כי מימוש השקפה זו כרוכה בתשלום של יותר מסים תמורת יותר שירותים חברתיים. לעומת זאת, רק 24% מהציבור מחזיק בהשקפה קפיטליסטית. אמנם על-פי כל סקר שנעשה בעבר השקפתו הכלכלית של הציבור הישראלי תמיד נטתה לכיוון סוציאל-דמוקרטי, אך השוואת נתונים אלה לסקר המקיף האחרון בנושא (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014) מצביעה על תזוזה ממשית בדעת הקהל בישראל.

126572_infographics_794x5956

 

על שינוי זה מעיד גם הציבור הישראלי עצמו. למעלה מרבע מהנשאלים העידו כי שינוי את עמדותיהם החברתיות-כלכליות בשנים האחרונות לכיוון יותר סוציאל-דמוקרטי. 10% יותר מאלה ששינו את השקפתם לכיוון ההפוך.
126572_infographics_794x5958

 

פילוח השקפותיו החברתיות-כלכליות של הציבור על-פי הצבעה בבחירות האחרונות לכנסת אינו מעיד על הבדלים דרמטים בין המפלגות והמחנות השונים. אמנם בקרב מצביעי מפלגות השמאל קיימת תמיכה רבה יותר בהשקפת עולם סוציאל-דמוקרטית, אך בנוסף להם לא פחות משני שליש ממצביעי הליכוד מזדהים יותר עם גישה זו, וכך גם 75% ממצביעי מפלגות המרכז- יש עתיד וכולנו. המפלגה היחידה בה נרשמה תמיה גבוהה יותר בהשקפת עולם קפיטליסטית היא יהדות התורה, אך גם תמיכה זו הקיפה פחות ממחצית מהנשאלים. גם אם נצא מנקודת הנחה שרוב הציבור בישראל, כמו בכל מדינה, אינו בקיא בעקרונות המרכזיים של שתי השקפות העולם וכי עצם ההנגדה בין שתיהן לא משקפת את המציאות שבה תמיד קיים שילוב בין כלכלת שוק ומדינת רווחה, העובדה כי כלל הציבור הישראלי, מימין ומשמאל, מזדה יותר עם ההשקפה הסוציאל-דמוקרטית מאשר עם ההשקפה הקפיטליסטית, מלמדת על נטייה אידיאולוגית וערכית ברורה וחד משמעית.126572_infographics_794x5957

אולם, כאשר נשאל הציבור איזו ממשלה תקדם טוב יותר צדק חברתי התשובה המתקבלת מראה כי השינוי בעמדות והתזוזה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי בדעת הקהל אינם מתורגמים עדיין לשינוי בדפוסי ההצבעה. כך, 43% סבורים שממשלת ימין ומרכז-ימין תוכל לקדם טוב יותר צדק חברתי וכשליש סבורים שממשלת שמאל/מרכז-שמאל תעשה זאת. פער זה משקף את הפער הנוכחי בין הגושים הפוליטים בישראל.126572_infographics_794x5959

הפער הברור בין עמדות פוליטיות לבין הצבעה לא מאפיין כמובן רק את הנושא החברתי-כלכלי אלא גם את הנושא המדיני (בו רוב הציבור ממשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות) והאזרחי (בו רוב הציבור תומך בנישואים אזרחיים), אך הוא בהחלט מעלה שאלות חשובות.
רמי הוד, מנכ"ל המכללה החברתית כלכלית אומר בהתייחס לסקר כי "עובדה אחת ברורה עולה מהנתונים. הציבור הישראלי זז בשנים האחרונות שמאלה מבחינה חברתית-כלכלית ומאמץ עמדות סוציאל-דמוקרטיות מובהקות. רעיונות שבעבר היו בשולי השיח הציבורי כמו התנגדות לתהליך ההפרטה של משאבי טבע, חיזוק העבודה המאורגנת ומערכת מיסוי צודקת יותר, כבר אינם מאיימים על הציבור, אלא בדיוק ההיפך. הסקר מראה שהציבור מתנער מהתפיסה שעושרם של בעלי ההון יחלחל כלפי מטה, לעבר מעמד הביניים והשכבות החלשות, ומזדהה הרבה יותר עם השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית מאשר עם השקפה קפיטליסטית, גם במחיר של לשלם יותר מסים. עמדות אלו חוצות את מצביעי כלל המפלגות בישראל, לרבות מצביעי ליכוד שרק שליש ממנו מגדיר את עצמו קפיטליסט, לעומת שני שליש כסוציאל דמוקרט. נתוני הסקר מדגימים כי בישראל מתקיים מהפך שקט אך משמעותי בדעת הקהל בנושאי חברה וכלכלה, וכי למהפך זה אין עדיין תרגום פוליטי"

צפו בראיון עם רמי הוד על תוצאות הסקר ובניתוח תוצאות הסקר ומשמעותן בדברים שנאמרו בכנס.

 


מה למדתי על תפקידם החברתי והפוליטי של מורים במפגש עם פדרציית המורים האמריקאית / רפי קמחי

במהלך חודש אפריל 2016, הוציאה המכללה החברתית-כלכלית משלחת של ארבעה מורים המובילים התארגנויות לחיזוק החינוך הציבורי בישראל, לסיור לימודי בארצות-הברית, בהובלת פדרציית המורים האמריקאית (AFT). הסיור, שהתקיים בניו יורק ובפילדלפיה, כלל הכשרה בקמפיינים אותם מוביל האיגוד כנגד העסקה פוגענית של מורים ותהליכי הפרטה בחינוך, וכן הכשרת שטח בפעילות איגוד המורים בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. רפי קמחי, ראש המשלחת ומנהל התוכנית למנהיגוּת עובדים של המכללה החברתית-כלכלית, מביא כאן את רשמיו מהסיור.

_____________________________________________

כשאלברט שנקר (Albert Shanker), הנשיא לשעבר של פדרציית המורים האמריקאית ה -AFT , המייצגת כ- 1.6 מיליון אנשי חינוך, דיבר על רפורמות במערכת החינוך הציבורית המובלות על-ידי מורים, הוא לא ידע שה – CHARTER SCHOOLS יהפכו תוך עשור לאיום הגדול ביותר וגם להזדמנות הכי גדולה הניצבת בפני פדרצית המורים. הצ'רטר-סקולס הינם בתי ספר בזיכיון המקבלים תקציב ציבורי אך מופעלים על ידי גופים פרטיים, תוך שהם זוכים לאוטונומיה רחבה מבחינת תכני הלימוד, קבלת תלמידים, תשלומי הורים והעסקת מורים. חוק הצ'רטר הראשון עבר במדינת ניו יורק ב – 1988 והצ'רטר הראשון נפתח בעיר ב 1999. היום פועלים בניו-יורק כ – 205 בתי ספר כאלה, בהם לומדים מעל ל – 100,000 תלמידים. מבחינת תנאי העסקתם של המורים, הצ'רטר-סקולס משמשים כמסלול להוזלת עלויות העבודה ובכך לחסוך עלויות למפעיל הפרטי של בית הספר.

מנקודת מבט של זכויות עובדים ועבודה מאורגנת בחינוך, הצ'רטרים מחוללים נזק רב, כאשר פחות מ 12% מהמורים בבתי ספר אלה מאוגדים. למעשה, החופש הגדול ביותר של הצ'רטרים הוא היכולת לשכור ולפטר עובדים כרצונם ולשלם להם כרצונם, ללא קשר להסכמים הקיבוציים של ארגוני המורים. הנזק ברור – ככל שיש יותר צ'רטרים מערכת החינוך הופכת למופרטת יותר, מתקיים מירוץ לתחתית של שכר המורים והאיגודים מאבדים את כוחם כגופים המייצגים את המורים. כמו שקורה פעמים רבות בתהליכי הפרטה, הפגיעה בזכויות העובדים מתרחשת בד בבד עם הפיכתו של השירות למדיר של אוכלוסיות מוחלשות. על אף שקיימים אי אלה מנגנוני פיקוח שתפקידם למנוע מהצ'רטרים להפוך לבתי ספר אליטיסטים, בפועל מה שקורה במקומות רבים בארצות-הברית ובפרט בניו יורק הוא שהצ'רטרים מגבירים את הסגרגציה החינוכית במקום לצמצם אותה.

 

עם המארחים מ-UFT בבית ספר ציבורי בניו יורק
עם המארחים מ-UFT בבית ספר ציבורי בניו יורק

 האיום ברור. היכן נמצאת ההזדמנות?  

המתקפה על החינוך הציבורי ועל זכויות מורים, הזרימה דם חדש בעורקיה של פדרצית המורים האמריקאית והביאה אותה לפעולה מחודשת. בהובלת נשיאת הפדרציה, רנדי ווינגרטן (Randi Weingarten) – מהמנהיגים הפרוגרסיבים החשובים בארה"ב,  אשר יזמה את המשלחת ביחד עם מנכ"ל המכללה, רמי הוד, החל תהליך עמוק ומעורר השראה של התחדשות האיגוד. תהליך זה, לו היינו עדים במהלך ההכשרה והפגישות עם הצוותים המקומיים של האיגוד, כולל מספר מרכיבים:

  • רענון וחיזוק ההנהגות המקומיות של בתי הספר. חולשת ההנהגות ואיבוד הקשר איתן יצרו מצב של הסכמה לכניסת צ'רטר-סקולס בעיקר בקרב מורות ומנהלות צעירות שראו בכך הזדמנות. כיום, משקיע האיגוד מאמצים רבים לחיזוק ההנהגות המקומיות של המורים.
  • לאחר הכישלון הפוליטי לבלום את תופעת הצ'רטרים, אומצה טקטיקה של "אם אינך יכול להביס אותם – אגד אותם". כך, פותחו טקטיקות חדשות לאיגוד מורים לפי יחידות מיקוח נפרדות. הארגון לימד את עצמו, לראשונה, לאגד התארגנויות חדשות בתחום החינוך, ולא רק לשמור על המורים המאוגדים. כך נכנסו לשערי האיגוד המקצועי קבוצות חדשות של מורים.
  • פעולה קהילתית רחבה ועמוקה שנועדה לגייס תמיכה ומעורבות של תלמידים, הורים ובני הקהילה להגנה על האינטרס המשותף – שמירה על בתי הספר הציבוריים ומאבק בהפרטה.
  • פעולה פוליטית רציפה – המערכת הפוליטית בארה"ב, בשונה מבישראל, מצויה בהליך מתמיד של בחירות. בשל כך מתקיים מאבק מתמיד על-כך שהאנשים ה 'נכונים' ישבו בצמתי קבלת ההחלטות וחלוקת המשאבים. האיגוד משקיע מאמצים גדולים מאוד ללוות ולהבטיח בחירתם של מועמדים שהם פרו-איגוד מקצועי ופרו- חינוך ציבורי.

הפעילות הקהילתית והמיקוד בשדה הפוליטי מסבירות את הפער בין המספרים היורדים של העובדים המאוגדים בארה"ב לבין מה שנראה לצופים מהצד כהצלחה לא מבוטלת של איגוד המורים לרענן את שורותיו, להפוך אותו לרלוונטי יותר למורים מענפים ומצורות העסקה שונים ולחולל השפעה.

 

עם המארחים מ-UFT
חברי המשלחת עם המארחים מ-UFT

במהלך הסיור, אותו הדריכו הצוותים המקומיים של ה – UFT, פדרציית המורים של ניו יורק, וה – PFT, פדרציית המורים של פילדלפיה, נלמדו מקרוב האתגרים איתם מתמודדים איגודי המורים האמריקאים: הפרטת החינוך הציבורי ופגיעה בכוח הארגוני של איגודי המורים. חברי המשלחת זכו לפגוש הנהגות מורים וצוותים מקצועיים מעוררי השראה החל מנשיאת פדרציית המורים האמריקאית וכלה בראשי הוועדים בביה"ס המקומיים הציבוריים ואלו של הצ'רטרים שהתאגדו לאחרונה.

בסיור המרתק נחשפנו מקרוב לאסטרטגיות הפעולה של איגודי מורים במציאות של הפרטה, במעין מבט אל העתיד כאן בישראל, לו ימשיכו תהליכי ההפרטה בחינוך להתחזק. מה צריכים ארגוני המורים בישראל ומורות ומורים המעוניינים לחזק את החינוך הציבורי, ללמוד מהניסיון האמריקאי?

  • תופעת הפרטת ההוראה לא קרובה בישראל למימדיה בארצות הברית, ועדיין – כפי שמראה לילי בן עמי – מובילת המאבק נגד העסקה קבלנית של מורים אשר השתתפה במשלחת, ישנם 27,000 מורי קבלן בישראל והגיע הזמן לאגד אותם. ארגוני מורים יכולים, כפי שלמדנו בארה"ב, להתאים את דפוסי פעולתם למציאות המשתנה ולהפוך לבית למורים מופרטים.
  • על ארגוני המורים לקחת החלטה אמיצה ולהקצות חלק לא מבוטל ממשאביהם (בארה"ב כ 1/3 מהתקציב, אצלנו אפשר להסתפק בשלב הראשון בהרבה הרבה פחות) לקיומן של פעולות קהילתיות ברמה המקומית והבית ספרית סביב נושאי הליבה של החינוך הציבורי בישראל: מספר התלמידים בכיתה, הקצאת משאבים ממשלתית ומוניציפאלית, מעמדם המקצועי של המורים והליך הכשרתם, תמיכה בתלמידים מוחלשים, מדיניות ברורה לטיפול ותמיכה בתלמידים עם הפרעות קשב וריכוז ועוד… הצפת הנושאים המרכזיים בחינוך וניהול מאבק משותף של מורים עם קהילות בתי הספר למען קידומם של נושאים אלו יגביר את השפעתם של ארגוני המורים ואת מעמדם של המורים כנציגי הציבור בנושאי חינוך.
  • השפעה על הזירה הפוליטית היא אינטרס מובהק של מורות ומורים. בזירה זו נקבעת חלוקת המשאבים המוקצים לחינוך. יש לפתח מודל המתרגם את כוחם הארגוני של המורים ושאר העובדים בשדה החינוך למנוף המשפיע על מי ואיך מתקבלות ההחלטות בנושאי החינוך ברמה המקומית והארצית. מעורבות של ארגוני מורים וקבוצות מורים ברשות המקומית, במערכת המפלגתית ובזירה הציבורית היא חיונית, ובכוחה לגרום לך שבניגוד למתרחש היום- ועדות, כנסים ודיונים על חינוך לא ייעשו ללא נוכחותם של מורים.
פגישה של המשלחת עם מנהיגי איגוד המרצים מן החוץ בפילדלפיה
פגישה של המשלחת עם מנהיגי איגוד המרצים מן החוץ בפילדלפיה


ההתעוררות החברתית שמתרחשת בישראל מאז מחאת 2011, ובתוכה גל ההתאגדויות במשק, לא פסחה על תחום החינוך, בו מורים מבקשים להיות מעורבים יותר בזירה הציבורית. כפי שלמדנו בהכשרה המרתקת עם שותפינו מה AFT, מעורבות והשפעה ציבורית של מורים חייבת להיות מבוססת על פיתוח כלים חדשים להתמודד עם המציאות המשתנה של ההפרטה בחינוך תוך איגוד מורים לא מאוגדים ויצירת קואליציות עם הורים ותושבים. זאת, מתוך שייכות לארגוני המורים וחיזוק כוחם ועל בסיס הבנה שלא די בשינוי שיח, יצירת מודעות וארגון דיונים מעת לעת, אלא יש צורך בכוח ארגוני ופוליטי שפועל לחיזוק החינוך הציבורי. נדמה לי שאת האנרגיות של מורים צעירים, סטודנטים להוראה וכמובן גם מורים ותיקים עם מחויבות לחינוך הציבורי- צריך וניתן להפנות לטובת מטרה זו.

 

רפי קמחי הוא מנהל התוכנית למנהיגוּת עובדים של המכללה החברתית-כלכלית

500 משתתפים בכנס האחד במאי של המכללה

 

כנס האחד במאי הראשון של המכללה הסתיים בהצלחה רבה. 500 משתתפים, 41 דוברות ודוברים, 2 תודות גדולות לשותפינו בכנס- קרן אברט והקרן החדשה לישראל, תודה נוספת לחברת נכס על ההפקה המקצועית וכמובן- תודה לכם על ההשתתפות הפעילה, האופטימיות והנוכחות גם בכנס הבא באחד במאי 2017.

חברי כנסת, אנשי מגזר ציבורי, מנהיגי עובדים, חברי מועצות ערים, ראשי ארגונים חברתיים, עיתונאים ופעילים מרחבי הארץ, הגיעו לכנס כדי לדון יחד בהצלחות ובאתגרים של התנועה למען צדק חברתי ומדינת רווחה בישראל. זה היה כנסבו הצגנו סקר על עמדות הציבור בנושאי חברה וכלכלה, שערכה עבור הכנס חברת מדגם (לכתבה בוואלה בנושא), קיימנו דיונים סביב תוצאות הסקר והשינויים החשובים שמתחוללים כאן, ורקמנו שיתופי פעולה חדשים להמשך הדרך.

הנה סיפור הכנס, בכמה תמונות (צילום: דפנה טלמון). מוזמנים להיכנס לאלבום המלא ולתייג חברים.

 

האולם בבית דני היה מלא עד אפס מקום.
האולם בבית דני היה מלא עד אפס מקום.

רמי הוד, מנכ"ל המכללה, פתח את הכנס והציג את תוצאות הסקר שערכה המכללה עבור האחד במאי.

רמי הוד, מנכ"ל המכללה, פתח את הכנס והציג את תוצאות הסקר שערכה המכללה עבור האחד במאי. לדבריו המלאים של רמי הוד לחצו כאן 

ח"כ שלי יחימוביץ' דיברה על ההישגים החברתיים-כלכליים של השנים האחרונות ועל האתגרים הרבים בהמשך הדרך.
ח"כ שלי יחימוביץ' דיברה על ההישגים החברתיים-כלכליים של השנים האחרונות ועל האתגרים הרבים בהמשך הדרך.
הפאנל המרכזי בכנס- רוית הכט (הארץ) הנחתה. ח"כ פרופ' יוסי יונה ופרופ' יובל אלבשן התווכחו (באווירה טובה ומכבדת) עם העיתונאית מירב ארלוזרוב ועם עו"ד דן כרמלי, מנכ"ל איגוד לשכות המסחר.
הפאנל המרכזי בכנס- רוית הכט (הארץ) הנחתה. ח"כ פרופ' יוסי יונה ופרופ' יובל אלבשן התווכחו (באווירה טובה ומכבדת) עם העיתונאית מירב ארלוזרוב ועם עו"ד דן כרמלי, מנכ"ל איגוד לשכות המסחר.
אחד מארבעת השולחנות העגולים בכנס עסק בשאלה- מהם הרעיונות החברתיים-כלכליים שצריכים לקדם בישראל 2016. גיא פדה, יו"ר הועד המנהל של המכללה, הנחה את השולחן המרתק.
אחד מארבעת השולחנות העגולים בכנס עסק בשאלה- מהם הרעיונות החברתיים-כלכליים שצריכים לקדם בישראל 2016. גיא פדה, יו"ר הועד המנהל של המכללה, הנחה את השולחן המרתק.
אבי יאלו, המנכ"ל הנכנס של ארגון הל"ה, ועדי פלד, ממובילות המאבק נגד מתווה הגז.
אבי יאלו, המנכ"ל הנכנס של ארגון הל"ה, ועדי פלד, ממובילות המאבק נגד מתווה הגז.
בוגרי הקורס "חרדים למדינה" של פולי-תקווה, בהובלת מיכל צ'רנוביצקי ורמי לבני, השתתפו גם הם בכנס.
בוגרי הקורס "חרדים למדינה" של פולי-תקווה, בהובלת מיכל צ'רנוביצקי ורמי לבני, השתתפו גם הם בכנס.
שולחן עגול בנושא האם דור המחאה החברתית מצליח לקדם שינוי חברתי-כלכלי בישראל? צליל אברהם (מאקו) הנחתה.
שולחן עגול בנושא האם דור המחאה החברתית מצליח לקדם שינוי חברתי-כלכלי בישראל?
צליל אברהם (מאקו) הנחתה.
האם המגזר הציבורי בישראל משנה את פניו ומקדם החלטות טובות יותר? את השולחן העגול בנושא הנחה מיקי פלד (כלכליסט). בתמונה- ראונק נאטור, מנכ"לית שותפה של עמותת סיכוי, ניר קידר-סמנכ"ל לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות, ודניאלה גרא-מרגליות, רכזת תחבורה במשרד האוצר. ברקע- מעין ספיבק וניב בן יהודה, סטודנטים במחזור ב' של התוכנית לכלכלנים חברתיים.
האם המגזר הציבורי בישראל משנה את פניו ומקדם החלטות טובות יותר? את השולחן העגול בנושא הנחה מיקי פלד (כלכליסט). בתמונה- ראונק נאטור, מנכ"לית שותפה של עמותת סיכוי, ניר קידר-סמנכ"ל לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות, ודניאלה גרא-מרגליות, רכזת תחבורה במשרד האוצר. ברקע- מעין ספיבק וניב בן יהודה, סטודנטים במחזור ב' של התוכנית לכלכלנים חברתיים.
 מהי הבשורה שמביא גל התאגדויות העובדים לחברה הישראלית? יאיר טרצ'יצקי, יו"ר ארגון העיתונאים, הנחה את השולחן בהשתתפות חברי כנסת, מומחים ושלושה מנהיגי עובדים - גד רביד, יו"ר ועדעובדי סאפ, אנגדאו יעקב- ממובילי מאבק עובדי מוקדי הקליטה של יוצאי אתיופיה בישראל, רסמיה זבידאת- ממנהיגות איגוד מטפלות המשפחתונים.

מהי הבשורה שמביא גל התאגדויות העובדים לחברה הישראלית? יאיר טרצ'יצקי, יו"ר ארגון העיתונאים, הנחה את השולחן בהשתתפות חברי כנסת, מומחים ושלושה מנהיגי עובדים – גד רביד, יו"ר ועדעובדי סאפ, אנגדאו יעקב- ממובילי מאבק עובדי מוקדי הקליטה של יוצאי אתיופיה בישראל, רסמיה זבידאת- ממנהיגות איגוד מטפלות המשפחתונים.
 ערן חרמוני - ראש המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון - שותפתנו בתוכנית לכלכלנים חברתיים, יחד עם בתו המקסימה אלינור.

ערן חרמוני – ראש המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון – שותפתנו בתוכנית לכלכלנים חברתיים, יחד עם בתו המקסימה אלינור.
 מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם ותומר לוטן, מנכ"ל המרכז להעצמת האזרח, שניים מהדוברים בכנס.

מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם ותומר לוטן, מנכ"ל המרכז להעצמת האזרח,
שניים מהדוברים בכנס.
חברי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר שהצטרפו אלינו לכנס.
חברי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר שהצטרפו אלינו לכנס.
לילי בן עמי, שבדיוק חזרה מסיור לימודי בארה"ב במסגרת התוכנית למנהיגוּת עובדים שלנו.
לילי בן עמי, שבדיוק חזרה מסיור לימודי בארה"ב במסגרת התוכנית למנהיגוּת עובדים שלנו.

 

 

סרטים חדשים: "בורג", "סרט עם קתרין דנב", "מרדף לילי", "הזדמנות נוספת", "הון אנושי", "פול בלארט נשאר בווגאס"

פסטיבל סרטי פועלים בחיפה: זו הפעם השמינית שיתקיים הפסטיבל לסרטי פועלים, שכבכל שנה מותח לעיתים את ההגדרה הלא קבועה מראש שבכותרתו. השנה יפתח את האירוע סרטו של קן לואץ', שלא הוצג בישראל, והוא יעשה זאת באופן סמלי ביום שישי ה-1 במאי, חג הפועלים, כאשר הפסטיבל כולו יסתיים ב-5 במאי. מדובר בסרט "הרוח של 45" (The Spirit of '45), דוקומנטרי היסטורי על האופן בו האחדות של בריטניה בשנות מלחמת העולם השנייה השפיעה על החברה כולה גם לאחר מכן.

חג הפועלים: מאות משתתפים בצעדת 1 במאי בתל אביב, דה מרקר, 30.4.2015

בגלל הצעדה ייסגרו הרחובות בת"א באזור כיכר המדינה בשעה 19:00 בערב ■ בשישי בצהריים יימשכו החגיגות בת"א וייצאו 3 תהלוכות: תהלוכה אחת תצא מגן צ'ארלס כלור, השניה מגן לוינסקי והשלישית מבית ההסתדרות

נפתחה התוכנית לפיתוח מנהיגות קהילתית בתהליכי התחדשות עירונית

תהליכי התחדשות עירונית מהווים הזדמנות להשבחת ערך הנכסים של התושבים, שיפור מצבם הכלכלי, שיפור איכות החיים וקידום חברתי של השכונה והשירותים הציבוריים בה. ביחד עם זאת, תהליך זה מזמן מורכבות רבה סביב סוגיות כגון: יחסי תושבים, צפיפות ומשכו הארוך של התהליך. בנוסף לכך, תהליכי התחדשות מתרחשים בשכונות בהן חיים תושבים המתמודדים עם מצוקות כלכליות ואחרות ועל כן קיים חשש לניצול לרעה של תושבים מוחלשים, פגיעה במרקם החברתי ואף הדרה של קבוצות אוכלוסייה והעתקת אזורי מצוקה מהשכונה למקום אחר.

התוכנית נועדדה להעניק למנהיגים קהילתיים בשכונות בחיפה העומדות בפני תהליכי התחדשות עירונית ידע בסיסי בתחום של תהליכי התחדשות עירונית בהיבטים תכנוניים, משפטיים וחברתיים. כמו כן, תעניק התוכנית כלים לגיבוש, פיתוח מנהיגות והתארגנות קהילתית לקידום תהליכי שינוי בקהילה.

התוכנית היא מכוונת-פעולה (action-oriented) ומשלבת הרצאות אקדמיות, סדנאות מיומנות, סיורים ולמידה בשטח. כל אחד ממפגשי הקורס הוא בן 4 שעות אקדמיות וכולל שני מרכיבים:

●הרצאה אקדמית ע"י מומחים בנושא השיעור שתועבר על-ידי מרצים מאוניברסיטת חיפה.

●סדנה לקידום מיומנויות שתועבר על-ידי מנחים ומנחות מטעם המכללה החברתית כלכלית.

התחדשות עירונית בראייה מכלילה ופיתוח התארגנות ומנהיגות קהילתית

אנחנו כאן לטווח ארוך. רמי הוד, מנכ"ל המכללה, על הבחירות הקרובות

אנחנו כאן לטווח ארוך. רמי הוד, מנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית, על הבחירות הקרובות
הבחירות הקרובות מביאות עימן תקווה לשינוי במדיניות החברתית-כלכלית בישראל. כארגון חברתי הרואה במספר הילדים בכיתות, בקריסת מערכת הבריאות ובשכר הנמוך במשק תוצר של יחסי כוחות בין רעיונות מתחרים ובין גופים חברתיים ופוליטיים המייצגים אותם, אנו סבורים שיש חשיבות עליונה בהצבעה בבחירות, בהשתתפות פעילה בקמפיינים השונים ובניסיון להעמיד במרכז סדר היום את הנושא החברתי-כלכלי.

יחד עם זאת, המאבק למען מדינת רווחה מתקדמת הוא מאבק שלא יסתיים ב-17 במרץ, ויש לנהל אותו מתוך חשיבה ותכנון לטווח ארוך. לאחר שנים רבות בהן המדיניות הניאו-ליברלית נתפסה כגזירת גורל, בשנים האחרונות אנו רואים שינוי- ביקורת ציבורית גוברת כלפי ברית ההון-שלטון והשלכותיה ההרסניות, מאבקים מנצחים נגד שר"פ, למען העלאת שכר המינימום ונגד מונופול הגז, יוזמה להקמת בנק קואופרטיבי ראשון בישראל וגל חסר תקדים של 100,000 עובדים שהתאגדו מאז 2011 ויצרו שינוי אדיר בשוק העבודה. כבית ספר לשינוי חברתי שהוקם ב-2004, בשנים של גזירות כלכליות קשות, אדישות ציבורית מולן והעדר אלטרנטיבה לתפיסת העולם העומדת בבסיסן, אנו רואים בשינויים אלו מקור לתקווה, ודוגמא לכך שבעבודה קשה הנשענת על יסודות רעיוניים מוצקים מזה ועבודת שטח בקרב קהלים שונים מזה אפשר להשפיע.

תרגומם של שינויים חברתיים אלו למדיניות כוללת הוא מהלך שמחייב שינוי פוליטי. הניסיון לקיים חברה אזרחית משפיעה ללא מעורבות פוליטית וללא מפלגות מחויבות נידון לכישלון. אך את מדינת הרווחה שפורקה במשך למעלה מעשרים שנים, גם על-ידי כוחות שהתיימרו לחזקה, לא נבנה מחדש במערכת בחירות אחת, גם לא בשתיים. בנייתה של תנועה חברתית שפועלת לקידום שוויון וצדק חברתי במערכת החינוך, בשוק העבודה, בפוליטיקה המקומית והארצית ובזירות נוספות, עם בסיס אידיאולוגי מוצק, הצעות מדיניות מעשיות ומעוזי תמיכה ופעילות רחבים, היא הדרך לחולל השפעה לאורך זמן ולהגיע לתוצאות מממשיות. ארגוני עובדים חזקים וסולידרים, קבוצות מקומיות שמובילות מאבקים, תנועות נוער, מכוני מחקר וחשיבה שמקדמים רעיונות ומובילים אג'נדה וארגונים לחינוך ולהכשרה- כל אלו יוצרים תשתית אזרחית חיונית לפוליטיקה המבקשת להנהיג מדיניות חברתית וכלכלית צודקת ולחולל שינוי.

תשתית כזאת נוצרה במשך שנים על-ידי גורמים שהצליחו לקדם בישראל רעיונות כלכליים שמרניים ומדיניות מרחיבת פערים. מבט על אסטרטגיית השינוי ודפוסי הפעולה שלהם יכול ללמד במשהו על חשיבות ההתמדה והעבודה לטווח בינוני וארוך. בניגוד לעבר, ניתן לומר היום בגאווה שתנועת נגד המקדמת שוויון וצדק חברתי בזירות שונות אכן קיימת ושהיא מביאה להישגים רבים, ביניהם ייצוג רב יותר בכנסת. העובדה שבמערכת הבחירות הנוכחית ובזו שלפניה נושאים חברתיים-כלכליים עומדים לדיון ציבורי ושניתן להצביע על הבדלים ממשיים בין המפלגות השונות היא הוכחה לכך. אך יש לנו עוד עבודה רבה לעשות כדי לנטוע את רעיונותינו בקרב קהלים נוספים ולהפוך לכוח מוביל ומשפיע.

בחירות הן הזדמנות חיונית למעורבות פוליטית ולשינוי מדיניות. אך אם ברצוננו לחולל שינוי לאורך זמן, עלינו לזכור שפוליטיקה אפקטיבית ומנצחת שמדינת רווחה מתוקנת היא מטרתה יכולה להתגבש רק אם יהיו בישראל ציבורים גדולים שידרשו זאת ויראו בהשתתפות פוליטית ובהצבעה מימוש של התפיסות והאינטרסים שלהם. לכן, העבודה החשובה נעשית בין מערכת בחירות אחת לשנייה- בהשפעה על התודעה הציבורית ובהתארגנויות של קבוצות לשינוי מציאות חייהן.

בימים שנותרו עד ה-17 במרץ, אנו קוראים לשותפינו ובוגרינו לקחת חלק פעיל במערכת הבחירות. ויום לאחר מכן, יהיו התוצאות אשר יהיו, להמשיך בעבודה התודעתית והמעשית לשינוי החברה הישראלית. אנחנו כאן לטווח הארוך.

 

סדנאת שוק העבודה ואי שיוויון


גם זה סטארטאפ חברתי… סטודנטים לכלכלה לומדים על אי שיוויון. 

התוכנית החדשנית של המכללה נכנסה לשבוע הלימוד הרביעי שלה עם סדנא על שוק העבודה, אי שיווין בחלוקת ההכנסות וההשלכות החברתיות והכלכליות שלו. 32 המלגאים המעולים שלנו בתל אביב ובירושלים, התמודדו עם טקסטים מורכבים המציגים הסברים שונים לתופעה, הציגו וביקרו אותם וקינחו בדיון בטקסט מכונן על הון ועבודה של הוגה אלמוני בשם קרל מרקס

לומדים על אי שיווין

 

התוכנית לכלכלנים חברתיים שאנו מובילים ביחד עם שותפינו – קרן ברל כצנלסון, קרן פרידריך אברט, תוכנית מתחברים באונ' ת"א ומכון ון ליר, משלבת בין הרצאות וסדנאות על חברה וכלכלה לבין התמחות במוקדי חשיבה והשפעה שצפויה להתחיל במרץ הקרוב.  

נפתח מחזור ב' של התוכנית לכלכלנים חברתיים

בחודש נובמבר 2015 פתחנו את מחזור ב' של התוכנית לכלכלנים חברתיים , הפועלת להכשרת דור חדש של כלכלנים ומשרתי ציבור בישראל. התכנית, הפועלת בקרב 36 סטודנטים מצטיינים לכלכלה מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל-אביב, כוללת סמינר לימוד שבועי בחברה, כלכלה ומדיניות ציבורית, לצד התמחות בביצוע פרויקטים חברתיים-כלכליים עבור משרדי ממשלה ורשויות מקומיות. ההשתתפות בתוכנית מהווה הזדמנת ייחודית לצעירים שעתידים להיות בצמצי קבלות ההחלטות בשירות הציבורי, להיחשף לאנשי מקצוע מהשורה הראשונה ולהתנסות בגיבוש מדיניות. תלמידי התכנית ובוגריה הינם חלק מקהילה צומחת של כלכלנים המחויבים להובלת שינוי חברתי וכלכלי בישראל, לשירות ציבורי חזק ואיכותי ולכלכלה הפועלת לטובת כלל חלקי האוכלוסייה.

לאתר התוכנית

לקול קורא להגשת מועמדות שפורסם באוקטובר
Poster 1O 04

על עכברים ואנשים: פסטיבל סרטי פועלים שנפתח השבוע בחיפה, גלובס, 03/05/2011

סרטים ישראליים לא יוצגו בו, אך על מגמת שחיקת המעמד הבינוני ניתן ללמוד מסרטים כמו "קומפני מן" ו"הג'וב הפנימי" זוכה האוסקר

פסטיבל סרטי פועלים בחיפה, וואלה!, 28.4.2009

גם זו דרך לחגוג את ה-1 במאי: שבוע של סרטים בנושא מאבק הפועלים יתקיים בסינמטק חיפה, כולל הופעת הזדהות של עמיר לב ויהלי סובול

נעה ריצ'קה

"מרגע שנפתח הקורס הראשון של המכללה בשנת 2004 היה לי ברור שהארגון הזה עונה על צורך עמוק ביותר בחברה הישראלית. הצורך בדיון משמעותי וביקורתי באופן בו אנו מתנהלים כחברה וברכישת כלים לשינוי המציאות בה אנחנו חיים. המכללה אפשרה לאנשים רבים ואני בתוכם ללמוד ולהתפתח כפעילים חברתיים, להשפיע על תוכן הלימוד ולהאיר פינות חשוכות יותר של ידע שאינו מקבל תשומת לב מספקת בבמות אחרות. הכלים שרכשתי במכללה מלווים אותי גם היום בכל פרויקט בו אני שותפה"

אילן טל ניר

"לאחר פרישתי מניהול אגף החינוך בעיריית גבעתיים, עבדתי כיועץ פדגוגי בעמותת 'אקדמיה' ששמה לה למטרה לחזק תלמידים מהפריפריה
למדתי בקורס שהעבירה מכללה הכלכלית חברתית "שוויון – לא בבית-ספרנו". הקורס הותיר בי רושם עמוק והעניק לי, לאחר שנים רבות של עשייה ציבורית וניסיון בניהול חינוכי, נקודת מבט חדשה על שוויון וצדק חברתי בחינוך".

שגית אראל

"בתור פעילה חברתית הרגשתי שלמרות האמונה שלי בצדק חברתי וזכויות עובדים, חסר לי ולפעילים אחרים את הידע הנחוץ כיצד לממש זכויות, להתאגד ולסייע לעובדים אחרים להתאגד. לכן, בתחילת שנת 2014 ריכזתי קורס מארגני עובדים לפעילים חברתיים במסגרת המכללה. המרצים היו מהשורה הראשונה והמפגשים עם אנשי מעשה שהגיעו להישגים בתחום היו מאירי עיניים ומניעים לפעולה. לאחר הקורס התחלתי להיות פעילה בתחום ובעזרת הכלים שרכשתי אני מלווה קבוצות של עובדים שמבקשים לממש את זכויותיהם".

מיכל צ'רנוביצקי

" בבחירות המוניציפליות האחרונות הקמתי רשימה של נשים חרדיות בעיר אלעד. לראשונה בישראל, התמודדו נשים למועצת עיר חרדית, על בסיס אג'נדה של מעורבות נשים וצדק חברתי. לאחר הבחירות, כששוחחנו בינינו על המשך הפעילות, החלטנו להיכנס לתהליך של לימוד סוגיות חברתיות בדגש מוניציפלי, במטרה להתחיל בפעילות בעיר. מהר מאוד פתחנו תכנית לימוד והכשרה של המכללה, בה משתתפים נשים וגברים מחלקים שונים בעיר. חווית הלימוד במכללה והמפגש עם אנשי תוכן ומעשה המנוסים בפעילות ציבורית ומוניציפלית, מסייעים לנו מאוד לגבש את הזהות הקבוצתית שלנו, להחליט אילו נושאים אנו מעוניינות לקדם, ולקבל השראה מסיפורי הצלחה ממקומות אחרים"

רן לבנה

"בעברי איגדתי את המנקות ואת משגיחות הבחינות באוניברסיטת תל אביב והייתי בין מקימי מרכז היזמות באוניברסיטת תל אביב, כמו כן במהלך מחאת האוהלים הייתי אחראי על הקשר שבין התאחדות הסטודנטים לבין מאהל רוטשילד, והובלתי את חרמות הצרכנים נגד שופרסל ותנובה. המכללה החברתית כלכלית עבורי היא אחד המיזמים החברתיים המרגשים והחשובים ביותר בישראל. היא מחברת בין ידע לפעולה ובין אקדמיה לשטח. אין לי איך לכמת עד כמה המכללה פיתחה את יכולותיי בפיתוח חשיבה ביקורתית-פרודוקטיבית, ונתנה לי השראה. "

חירייה עלו-חמרה

"מקצוע העבודה הסוציאלית מצהיר על כוונתוו לחולל שינוי באיכות חייהם של לקוחותיו. לאחר הקורסים וההכשרות שלקחתי במכללה החברתית-כלכלית למדתי שללא הבנת ההקשרים המערכתיים והמבניים של החברה הישראלית וביצוע פעולות לשינוי מדיניות, תפקודו של העובד הסוציאלי יהיה לקוי בחסר"

יוסף ברוך

"השתתפתי ב"קורס קואופרטיבים" של המכללה ולדעתי היא מקור המהפכה החברתית. התוכן שהמכללה מספקת נלמד במעט מאוד מקומות אחרים בצורה מובנית ומסודרת. המכללה עושה עבודת עומק של שינוי תודעה מתודעה פסיבית לתודעה אקטיבית."

נעה נוצני

"במשך שנים הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, תחושה שלא ידעתי להגדיר אותה במילים. ראיתי את המציאות הקשה בישראל, שיש בה עובדות ועובדים עניים ופערים חברתיים בלתי נסבלים – וחיפשתי תשובות לשאלה איך אפשר לשנות אותה. לא מצאתי תשובות טובות במקורות המידע הרווחים והשולטים, בתקשורת ובאקדמיה. אז הוקמה המכללה ואני נרשמתי לקורס הראשון שלה. המכללה לימדה באופן מסודר ומקצועי כלכלה אחרת ונקטה שיח חברתי-כלכלי חדש ומגובה בידע עשיר ורלוונטי. המכללה פתרה לי פאזל – חיברה בין התחושות שלי לנתונים. המציאות בישראל איננה נובעת ממכת טבע בלתי נשלטת אלא נובעת ממדיניות, ומדיניות אפשר לשנות. השילוב בין הידע שרכשתי, האנשים שהכרתי במכללה, הכלים לפעולה ותחושת הצדק הביאו אותי למקום בו אני נמצאת היום"

תום דרומי חכים

"הצטרפתי למכללה בשנת 2011 דרך קורס הכשרת עמיתים ובימים אלו אני מעביר הרצאות בנושאים של קואופרטיבים וכלכלה בפני קבוצות שונות. המכללה היא בעלת תפקיד חשוב בשינוי חברתי בישראל ובהרחבת הידע הציבורי בנושאים חברתיים-כלכליים. תכנית העמיתים היא הזדמנות נפלאה עבורי להגיע עם רעיונות שאני מאמין בהם לקהלים שונים ומגוונים". 

פרופסור דנה רון

"התחלתי ללמוד במכללה בשנה הראשונה להקמתה (2004). אחד הדברים יוצאי הדופן הוא שהמכללה מביאה ביחד מגוון של אנשים – בגילאים שונים, ומרקעים שונים, שהמשותף להם הוא הרצון האמיתי לדעת, להבין ועל בסיס ידע והבנה אלו, לנסות לשנות". 

עו"ד בועז גור

"במהלך התואר הראשון קיבלתי את מלגת מפעל הפיס לחיילים מצטיינים משוחררים, וכך הגעתי לפעילות במכללה. כסטודנט צעיר שגילה עניין ראשוני בשינוי חברתי, המכללה העניקה לי כלים יקרי ערך להבין את המציאות החברתית ולפעול לתיקונה. במחאת קיץ 2011 הייתי ממקימי הפורום הצפוני של המאהלים- "החזית הצפונית", ובבחירות המוניציפליות האחרונות הובלתי את מערך המתנדבים בקהילה ובשכונות של תנועת 'חיים בחיפה'. במהלך השנים הללו, המשכתי לפעול במכללה ולרכז קורסים והכשרות, מתוך הבנה שרק עם חיבור יומיומי בין לימוד ועשייה ניתן להוביל לשינוי ברמה הארצית והמקומית" 

פרופ' ארנון בר און

פרופ' לעבודה סוציאלית וראש החוג לשירותי אנוש במכללה האקדמית תל-חי. למד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים (ב.א.) ועבודה סוציאלית (מ.א.) באוניברסיטה העברית בירושלים. וכתב את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת בריסטול באנגליה, גם כן בעבודה חברתית. מאז הוא לימד בבתי ספר לעבודה סוציאלית בחיפה, באוניברסיטה העברית בירושלים, בהונג קונג ובבוטסוונה שבאפריקה. תחומי ההתמחות שלו הם מדיניות חברתית עם דגש על עוני, עבודה קהילתית ומהות העבודה החברתית.

עו"ד תמר שחורי

תמר היא יזמת עסקית וחברתית. כיום, מייסדת סטארטאפ בתחום הפודטק, מרצה ומייעצת.

לתמר שנות עשייה רבות כפעילה וכמובילה חברתית, בדגש על תחומי המעורבות האזרחית, הצדק החברתי והשוויון המגדרי. בפעילותה הציבורית, כיהנה תמר כסגנית נשיא הקונגרס היהודי העולמי, יו"ר ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים ויו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון.

בין תפקידיה המקצועיים בעבר – מנכ"לית "צעירי ישראל- רשת מרכזי הצעירים", מנכ"לית ארגון Leadel לצעירים וחדשנות ומנהלת ההקמה מחדש של הסניף הישראלי של UNICEF, ארגון הילדים של האו"ם. עוד ניהלה תמר, פרויקטים בתחום הפיתוח העסקי במשרד גורניצקי ושות', בו גם התמחתה, את תחום האקדמיה הבין-לאומית במנהלת "עיר עולם" של עיריית תל אביב- יפו ועוד מספר מיזמים עסקיים.

תמר הייתה חברה במועצה הציבורית של המכללה החברתית-כלכלית מאז הקמתה ופעילה בהקמת השלוחה של המכללה בבאר שבע. ממובילות "פורום פעולה אזרחית" והמאבק להגדלת הכנסות המדינה מאוצרות הטבע ב-2010 וראש המשלחת הישראלית לפורום הצעירים למזרח התיכון של הפרלמנט האירופי.

תמר בעלת תואר ראשון בלימודי מדינת ישראל ופוליטיקה וממשל מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, תואר ראשון במשפטים מהמכללה האקדמית נתניה ותואר שני בלימודי משפט מאוניברסיטת בר אילן. וכן, הסמכה כדירקטורית מהפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב.