כל הפוסטים של mihlala

רוצים שר"פ? תראו את הדסה

מנכ"ל המכללה, רמי הוד, על מה שועדת גרמן צריכה ללמוד ממשבר בית החולים הדסה.פורסם בהארץ, 09.02.2014"ערב טוב יאיר, זאת יעל. המשבר בהדסה מדיר שינה מעיני. אני יודעת שהמלצות הועדה בראשותי על החלת שר"פ בבתי החולים הציבוריים אמורה להצטרף לרשימת ההישגים שהבאנו למעמד הביניים. שזו הדרך שלנו לאפשר לו טיפול טוב יותר מבלי להגדיל את התקציב. אבל בפוליטיקה החדשה צריך לומר את האמת: אם מוסד שמגלגל 250 מיליון שקל משר"פ ו-78 מיליון מתיירות רפואית עומד לקרוס, כנראה שהשוק לא יודע לנהל את עצמו. אם השר"פ מאפשר ביצוע של ניתוחים פרטיים בבוקר, על חשבון זמן ציבורי, ומעוות את מערכת השכר, כנראה שפיקוח לא יעבוד. לכן, אני סבורה שאנו צריכים לשנות כיוון. לא אשא על מצפוני שבתקופת כהונתי יונהג שר"פ, שזמן ההמתנה של אלו שאינם משלמים יהיה פי 13.5 מאלו שמשלמים, כמו בהדסה. לכן, אני מתכוונת לכנס את הוועדה שבראשותי ולהוריד את אופציית השר"פ מעל שולחנה. את מערכת הבריאות נתקן על-ידי השקעה ממשלתית ברפואה הציבורית ויצירת חיץ בינה לבין הפרטית".שיחה כזאת בין שרת הבריאות לשר האוצר לא התקיימה במוצ"ש, לאחר שהמדינה החליטה להזרים 50 מיליון שקלים להדסה. היא לא התקיימה משום שעל אף שהמסקנות מהמשבר בהדסה ברורות כמו גם דעות המומחים המתריעות מפני ההשלכות ההרסניות של השר"פ, ההחלטה הצפויה של ועדת גרמן על שר"פ – מרוכך, מפוקח, זה בכל מקרה טיפול רפואי תמורת כסף פרטי – היא החלטה פוליטית. השר"פ הוא פתרון שנרקח במיוחד עבור מעמד הביניים. העניים יסבלו ממנו, העשירים כבר מזמן במערכת הפרטית, ורק מעמד הביניים נמצא בין הפטיש לסדן, בין ההזדקקות שלו כמעמד נשחק למערכת ציבורית חינמית ואיכותית לבין רצונו להשתמש במעט הכסף שעוד נותר לו כדי לא לחכות בתור חודשים כמו העניים.תפקידו הפוליטי של השר"פ הוא ליישב את הסתירה בין הבטחת הממשלה לשפר את חייו של מעמד הביניים לבין המשך מדיניותה השוחקת אותו, כמו למשל ההחלטה לשנות את הכלל הפיסיקלי ובכך לגרוע בשנת 2015 שישה מיליארד שקלים מההוצאה הציבורית, מה שמבטיח את המשך שחיקת תקציב הבריאות. מצב זה, בו מחריף הפער בין ציפיותיו של מעמד הביניים לבין מה שהוא מקבל מהמדינה, גרם בקיץ 2011 למאות אלפי הורים לדרוש חינוך חינם מגיל 3 – ולנצח.תסריט דומה יכול לחזור על עצמו בתחום הבריאות. אל מול האפשרות של שיקום הרפואה הציבורית, תציע ועדת גרמן למעמד הביניים עיסקה: האפשרות לבחור רופא בתשלום בבתי החולים הציבוריים תסלול עבורו נתיב פרטי-ציבורי זול יותר מאשר זה שקיים באסותא, ובתמורה הוא יישאר אדיש לשחיקת תקציב הבריאות ולהרס המערכת הציבורית. אלו, כך אומרת לו הממשלה באמצעות השר"פ, הם הבעיות של העניים. עיסקה אפילה זו תגרום לתסריט ידוע מראש: גובה הביטוח המשלים שנאלץ מעמד הביניים לשלם יוכפל, הוצאותיו על בריאות ינסקו, וההכנסה הפנויה שלו תרד. תחושת החופש להשתדרג באמצעות תשלום נוסף תתברר עם הזמן כאשליה ממכרת, בדיוק כפי שקורה במערכת החינוך, בשוק הפנסיה המופרט, ובשוק העבודה עם הפגיעה בעבודה המאורגנת.בשלוש הזירות הללו מעמד הביניים ראה בהפרטה דרך לשדרוג מעמדו ולשחרור כבליו מהמדינה, ושלושתן חוללו את התהליך שהפך אותו למעמד שחוק ועני יותר. נותרו עוד כמה שבועות עד שועדת גרמן תקבל את החלטותיה. בזמן זה יכול עדיין מעמד הביניים להתעורר. עליו ללמוד את הלקח משני עשורים של הפרטה ששחקו את בטחונו החברתי ודחקו אותו לשולי העוני. אם אלו אינם מספיקים, מופיעים המחדלים בהדסה ומוכיחים מה קורה כששירות רפואי הופך לסחורה.על מעמד הביניים לראות בכוונה להנהיג שר"פ מתקפה על המעוז האחרון של מדינת הרווחה ולסרב לעסקה המסוכנת שמציעה לו הממשלה. מזור למצוקותיו אינו מצוי בפתרונות סקטוריאליים המבוססים על כסף שכבר אין לו, אלא בשינוי המדיניות הממשלתית מהפרטת מערכת הבריאות להלאמה שלה. הכותב הוא מנכ"ל המכללה החברתית-כלכליתArticle by Rami Hod, Sea’s Executive Director Originally published in Haaretz, 9.2.2014 "Good evening Finance Minister Yair Lapid, it's Health Minister Yael German. I haven't slept a wink since the Hadassah crisis broke out. I know my committee’s recommendations regarding the introduction of Private Medical Services (PMS) in public hospitals were meant to be part of the success we registered for the middle class – our way to give it better care without increasing the budget. But now we are in the era of ‘new politics’, and the truth must be told: If an institution which rakes in 250 million shekels (~$71 million) from private medical services and 78 million (~$21 million) from medical tourism is financially buckling over, then apparently the market can't run itself. “If PMS allows privately-funded operations to take up public time in the hospital during the morning hours, all the while distorting the wage system, regulation won't work. Therefore, I think we must change course. My conscience will not allow PMS to be enacted on my watch, so that waiting times for non-paying patients will be 13.5 fold that of paying patients, like is the case in Hadassah. Therefore, I intend to convene the committee I head and put forth a motion to reject the PMS bid. The ailing health system will thus be fixed by State investment in public medical services and by make sure it is kept segregated from the private health system." This fictional conversation between Health Minister Yael German and Finance Minister Yair Lapid didn't take place after the State decided to divert some 50 million shekels to Hadassah on Saturday. The clear conclusion from the Hadassah crisis is clear, and echoes those foreseen by experts who warned against the destructive repercussions of PMS. But the bottom line is that the German Committee's expected decision over PMS – the watered down, reduced and regulated version, is still medical care in return private funds, and is thus a political decision. The PMS was a solution custom made for the middle class. The poor will suffer from it, the rich are already paying for medical care, and only the middle class is footing the bill – stuck between a rock and a hard place, between the erosion of its financial status – which leads to a need in free public healthcare – and its desire to use what little money it has to avoid the months-long queue the poor are forced to endure. The political role of PMS is to solve the contradiction between the current government's promise to improve quality of living for its middle class voters, and the attempt to to maintain the policy which erodes it – like the decision to change fiscal rules and reduce public spending for 2015 by six billion shekels (~$1.6 billion), ensuring the continued dilution of the health budget. The growing rift between the middle class' expectations and what it actually gets from the State led hundreds of thousands of parents in the summer of 2011 to demand free education from the age of three – and actually get it in a landmark concession from the government. This scenario may repeat itself in the health system. Facing the possibility of rehabilitating the public health system, the German Committee will offer the middle class a compromise: choose a doctor for a fee at public hospitals, through a cheaper private-public package, and in return, the middle class will remain indifferent to the erosion of the health budget. The ramifications of the destruction of the public health system, the government tells the middle class with the help of the PMS, are the poor's problem. The shady deal will bring about a well-known scenario: The supplementary insurance cost the middle class is already paying will be double, its health expenditures will shoot through the roof, and its liquid income will plummet. The freedom to upgrade your health service package for an additional fee will eventually be exposed as an addictive illusion, the same as was in the case of education system, the privatization of pension funds, the assault on organized labor in the labor market. In these three fields the middle class viewed privatizations as a way of upgrading their status and removing the shackles binding them to the State, but these only eroded their status and impoverished them even more. There are still a few weeks before the German Committee has makes its decision. There is still enough time for the middle class to wake up. It must learn the lesson of the privatizations of the past two decades, which eroded their social safety net and pushed them to the brink of poverty. If all this is not enough, the Hadassah crisis is also example of the ramifications of turning medical care into a commodity. The middle class must see the desire to enact PMS as an attack on the last bulwark of the welfare state and thus refuse the government's dangerous proposal. The cure for the middle class' ailments is not in sectoral solutions based on money it no longer possess, but by stopping the government from embracing a policy of privatizing the health system, opting instead to strengthen it.

נפתחה התוכנית לכלכלנים חברתיים- תוכנית מלגות חדשה לסטודנטים לכלכלה מבית המכללה

בנובמבר 2014 נפתח המחזור הראשון של התוכנית לכלכלנים חברתיים. 32 סטודנטים מאונ' ת"א ומהאונ' העברית לומדים סמינר שנתי בנושאי כלכלה וחברה בהנחיית מיטב המומחים בישראל ויבצעו פרקטיקום במוקדי חשיבה והשפעה במגזר הציבורי.

צוות ההיגוי של התוכנית כולל את מנכ"ל המכללה, רמי הוד, מנהל התוכנית- יובל כרם, מנהל השלוחה הצפונית של המכללה- רפי קמחי, לצד אנשי חברה וכלכלה בולטים מהאקדמיה ומזירות נוספות- ד"ר נילי מארק, פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, פרופ' יוסי יונה, ד"ר רונן מנדלקרן, אלי גרשנקרוין, ירדן קידר ענת רוזיליו, מיקי דריל ונעמיקה ציון.

לסילבוסים של התוכנית ולמידע נוסף:

הקול הקורא שפורסם באוקטובר 2014:

המכללה מזמינה סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה להגיש מועמדות לתוכנית מלגות ייחודית, שתיפתח בשנת הלימודים הקרובים באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה העברית. התוכנית מתקיימת בשיתוף פורום הסטודנטים לכלכלה בישראל, המדור למעורבות חברתית באוניברסיטת תל-אביב, קרן אברט וקרן ברל כצנלסון, מכון ון ליר.

קול קורא להגשת מועמדות לתוכנית כלכלנים חברתיים

Socially oriented Israeli geeks try to change 'Darwinist’ spirit of start-up nation

Frustration felt by Israeli social activists over their inability to alter government policy has led to numerous initiatives aimed at changing the world from the ground up. The frustration felt by Israeli social activists over their inability to alter government policy has led to numerous initiatives aimed at changing the world from the ground up, like cooperatives and new companies owned by workers or consumers. One of the more fascinating of these endeavors is Carmel, a programing cooperative that is challenging one of Israeli capitalism’s main sources of pride: the high-tech industry. The founders of the Haifa-based cooperative, which was launched in August and is currently in the final stages of the registration process, are four high-tech journeymen who are also social activists. Noam Levy, 36, and Carmel Neta, 28, are active in the Democratic Workers Organization; Yosef Baruch, 38, was a leader of the Hazit Hatzfonit (Northern Front) group during the social protests; and Idan Kaminer, 42, is an activist in public broadcasting. Met in protest tent Nothing that can be found in their office, located on the sixth floor of a building in Haifa’s hiCenter high-tech park, hints at what their company was founded to do. The generic glass doors, whiteboards and programming books don’t give anything away. “Noam and I met when we studied computer science together,” says Baruch, who was unanimously voted CEO of the company. “During the protests of 2011, I came to the tents in Haifa to see what was going on. I saw smoke, heard drums and people screaming ‘the people demand social justice,’ but didn’t know what to think of it. Only when I saw Noam did I realize that there were serious people there, and it was worthwhile to sit down and talk. I sat down, and didn’t move from there for two years.” Carmel employees say that not everything that glitters is gold in the startup nation. “The approach to high-tech is very Darwinist,” says Levy. “It used to be at Microsoft that the worst 5 percent would be sent home. There’s the well-known limit at age 40, after which you’re overqualified and the amount of positions open to you is very small, because you only need so many managers and department heads.” “High-tech is a cruel world, unlike any other,” adds Baruch. “And startups are the cruelest. They expect the employees to work for free, but only one in 10 startups succeeds. You’ve got an expiration date, and it will come much sooner than you’ll reach retirement age. Even if I’m on a secure management path, some 25-year-old accountant can decide to cut the cost of my salary with one cold-hearted decision.” According to Baruch, “Management flexibility is mostly an excuse to fire people over a certain age. The high-tech market in Israel has not reached its human potential because it’s mired in ageist thinking. The industry is training new programmers, even though there are programmers over the age of 50 who are willing to work for low pay.” The idea to conduct their company differently came up during a course on cooperatives at the Social Economic Academy. Weeks before the course, Medingo, where Levy was employed, was sold for $160 million to the Swiss pharmaceutical giant Roche and had to close. He saw something absurd in the situation. “The company I worked for had to close because it was successful. Medingo was a very successful place, and it was actually the success that made it break up. Isn’t that stupid?” he notes. “We thought about whether we should go in as employees in the industry or try to start something new − and we went with something new,” Levy continues. “Since we decided to work together, each one of us has received at least two job offers.” The most important thing is making social action part of life, they say. “I don’t like social action that’s totally disconnected from politics,” says Neta. “No evenings-only social action, or Saturday night protests. The only way to make real change is through the workforce and the economy. Currently, our company is building an information system for a big university, and other companies’ websites, with the goal of generating initial income. For the future, our cooperative is planning to develop an agricultural product.” In the meantime, the members are trying to formulate rules for the cooperative. They’d like to see all the employees join them as members of the cooperative, including maintenance workers. Also, the highest salary won’t be more than five times the lowest salary, in the worst-case scenario. In the meantime, the four partners have equal salaries. “Rules sound technical, but it’s a declaration of intent as to how this place should function,” says Baruch enthusiastically. “We’re making breakthroughs into uncharted territory, trying to forge a new path, to have people follow our lead and take responsibility. The cooperative rules are also about mutual responsibility, for all the workers. If the ship hits a storm, we won’t start to throw sailors overboard. We’ll tighten our belts and make decisions together. Layoffs will be a last resort. All the workers will make decisions together.” The work hours are also convenient in relation to the industry: four days a week, eight hours a day. “The high-tech stereotype, that it’s a place to make quick, easy money, then run away, seeps into the workplace. A high-tech employee who works 12 hours is doing something wrong. He won’t be able to do that for years on end, and will break at some point,” says Baruch. A whiteboard in the office displays the hours that employees can’t work, like the times when Levy has to take his children to school. Programming cooperatives have already sprung up in London and California. In September, another programming cooperative called Permatech was launched in Israel, bringing freelancers together to work in a loosely cooperative framework. Permatech created the Kifaya system to report racism, which was initiated by the Agenda organization. “We want as many socially oriented programs as we can find, and we give discounts to charitable organizations,” said Tailor Vijay, one of the Permatech founders, who said his cooperative has a waiting list of 100 programmers. ‘Quality products, too’ “It’s natural that people with skill and education would prefer to work on their own, without having people make profit at the expense of their talents,” says attorney Yifat Solel, who consults for both cooperatives. “These cooperatives are trying to bring sanity back to high-tech work, to set reasonable hours and a fair salary. This creates not only a pleasant, equal workplace, but quality products.” “We decided to work from an office, so that the work would be taken seriously,” says Baruch. “You get up in the morning, go to work and clock in. It’s like a factory. I don’t want people to see our project as a social club. We’re just like Egged drivers who worked in a cooperative − we want to be the Egged of Israeli high-tech.” Asked to describe reactions from the rest of the Israeli high-tech world, Levy says they vary. “I’ve gotten skeptical looks from many people − they didn’t know what to make of us. We got good reactions from workers, though.”

כרמל ובר

כרמל ובר, סטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית- קהילתית וכלכלה באוניברסיטה העברית. פעילה בעמותת "עו"סים שינוי" ומתנדבת בארגון "פעמונים". עבדה עם תושבים בשכונות ירושלים לפיתוח מנהיגות מקומית ויצירת קשרים בקהילה.

ד"ר יפעת ראובני

ד"ר יפעת ראובני עוסקת במחקר והוראה אקדמיים בתחומים של מימון חברתי, כלכלה חברתית, יזמות חברתית פיננסית, פיתוח גלובאלי ופיתוח מודלים פיננסיים אלטרנטיביים. בעלת דוקטורט בכלכלה חדשה מאוניברסיטת McGill בקנדה. מלמדת בבתי ספר למנהל עסקים באונ' תל אביב, במכללה למנהל, באקדמיה לעיצוב בצלאל וב-Karunya school of management, India. חברת בורד בקבוצת מחקר בינלאומית באוקספורד בתחום ה–  Social & Sustainable finance, עמיתת מחקר במרכז האקדמי להשקעות אימפקט במסלול האקדמי של המכללה למנהל וקולגה במכון אלכא למנהיגות וממשל, ג'וינט ישראל, שם הובילה את תחום החדשנות הפיננסית-חברתית דרך פיתוח מודלים פיננסיים חברתיים.

ד"ר שרית בן שמחון-פלג

ד"ר שרית בן שמחון-פלג היא חוקרת ומפתחת תכניות בתחום הממשל ביחידה לפיתוח מודלים של משילות משולבת במכון ון ליר שבירושלים, ויועצת בכירה להובלת תהליכים בין מגזריים. בנוסף, היא מובילה תהליכי פיתוח של פרוייקטים חדשים במרכז להעצמת האזרח. שרית הייתה אחראית מדידה והערכה ביד הנדיב בין 2014-2016, המנהלת האקדמית וראש תחום המשילות בבית הספר לממשל ולמדיניות ע"ש הרולד הרטוך באוניברסיטת תל אביב בין 2007-2014, ומנהלת אקדמית של תכנית "ממשק" ליישום מדע בממשל. שרית היא ממייסדי מכון החשיבה "שחרית", וחברה לשעבר בוועדת המענקים בתחום הצדק החברתי של הקרן החדשה לישראל. בנוסף לחברותה בוועד המנהל של המכללה החברתית-כלכלית, היא חברה בוועדה האקדמית של קרן שלם (העוסקת בפיתוח שירותים לאנשים עם מוגבלות שכלית- התפתחותית).

לשרית תואר ראשון במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר דוקטור במדע המדינה מאוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה. עבודת הדוקטור שלה עוסקת בשאלת הצידוק של זכויות אדם אוניברסליות בעולם רב-תרבותי. נשואה לערן , אמא לאריאל ולטל.

רן לבנה

רן מכהן כמנכ"ל קרן רמון מיוני 2015. עוסק ביזמות חברתית משנת 2008 ובעל  ניסיון רב בהקמה, פיתוח ותפעול של מיזמים חברתיים ומיזמים חברתיים-עסקיים.

לפני מינויו למנכ"ל קרן רמון, שימש רן כשלוש שנים וחצי כראש תחום הפיתוח העסקי בחברת הייעוץ האסטרטגי ת.א.ר.א. במסגרת תפקידו ליווה רן שורה של גופים ציבוריים מובילים בישראל: רשויות מקומיות, מוסדות להשכלה גבוהה, בתי חולים ומלכ"רים. בנוסף, כיהן כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א עד שנת 2011  וכחבר ועד מנהל בהתאחדות הסטודנטים הארצית. בין היתר, היה בין מקימי מרכז היזמות באוניברסיטת תל אביב ויזם את הקמת קרן מלגות הדיור של עיריית תל אביב. כמו כן, כיהן כיו"ר הדירקטוריון של "דיונון" והקים את החל"צ ״אקסטרא סטודנט״.

בוגר תואר ראשון בסוציולוגיה ובספרות מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני במנהל עסקים במסלול אסטרטגיה גלובאלית מהמרכז הבנתחומי בהרצליה, וקורס מנהיגות של מכון Grubb בלונדון.

במקביל לעבודתו בקרן רמון, רן משמש כאיש סגל בתכנית האקדמית Global Consulting Practicum של המרכז הבינתחומי בהרצליה וביה"ס Wharton למינהל העסקים בארצות הברית וחבר בועד המנהל של המכללה החברתית כלכלית, עמותת 'התו החברתי' ובפורום הישראלי למנהיגות.