כש"הארץ" תומך בנתניהו

רמי הוד

פורסם במדור הדיעות בהארץ, 14.06.2018

בתקופה של פילוג בעם, טוב שיש מה שמאחד בין מאמר המערכת של עיתון השמאל של ישראל (הארץ, 5.6) לבין ראש ממשלה מהימין – הרצון לפגוע בזכות השביתה. זה לא חדש. ב-2005, כשבנימין נתניהו סיים את כהונתו הזכורה כשר אוצר, שכללה את הרעבת מערכות החינוך, הבריאות והרווחה והפיכתם של עשרות אלפי עובדים מאוגדים לעובדי קבלן, הוא שלח לעמוס שוקן, מו"ל "הארץ", חוברת עם הקדשה: תודה על הרוח הגבית. רבותי, ההיסטוריה חוזרת.

מאמר המערכת של "הארץ" מביע תמיכה בהצעתו של נתניהו להגביל את זכות השביתה של ועדי המגזר הציבורי. העובדים המוזכרים במאמר אינם רק החשודים המיידיים – עובדי חברת חשמל והנמלים, אלא גם המורים והרופאים. "הארץ", שיש לי הכבוד לפרסם בו מאמרי דעה ולהימנות עם קהל מנוייו הנאמן (מבלי לאיים לבטל את המנוי כמשהו מרגיז אותי), שינה אמנם בעשור האחרון את הקו הכלכלי שלו והפך יחד עם "דה-מרקר" למוביל המאבק החשוב ביחסי הון-שלטון. אבל דבר אחד לא השתנה: ההנחה שהוועדים והטייקונים חד הם ושהדרך לשפר את מצבם של העובדים הלא מאוגדים עוברת בהחלשת כוחם של העובדים המאוגדים.                       

וכך, כש"פורום קהלת"- מכון המחקר המוביל בימין מגיש תביעה בסך 5 מיליארד שקל נגד ההסתדרות, שרת המשפטים מתבטאת חדשות לבקרים נגד ועדים וראש הממשלה שב וחובט בהם, הפעם בלי השוואה למחבלי חמאס, מצטרף גם "הארץ" לחגיגה. בעוד שבשנים האחרונות אנשי שמאל ברחבי העולם חוזרים לראות בעבודה המאורגנת את הבלם האחרון מפני מעבר של הון מרבים למעטים ובארגוני עובדים מוסדות חיוניים ליצירת אינטרס משותף בין קבוצות שהימין משסה אותן זו בזו, אצלנו ההצעה לפגוע בזכות השביתה עוברת בקול דממה דקה.

אלא שהאמת, גם אם היא לא פופולרית, צריכה להיאמר: התועלת שמפיק הציבור הישראלי, ובתוכו העובדים החלשים ביותר, מזכות השביתה במגזר הציבורי, וכן, גם מהכוח של איגודי עובדים גדולים, היא עצומה. הניסיון לשכנע את העובדים החלשים במשק שמעמדם הנמוך נובע מעוצמתם של ועדי המגזר הציבורי פשוט לא עומד במבחן העובדות.                       

בשנת 2007 המורים בישראל השביתו את מערכת החינוך במשך 64 ימים. הם מחו על שחיקת שכר ארוכת שנים ועל קיצוץ חד בשעות ההוראה. שכר המורים עולה מאז באופן משמעותי. גם הרופאים בישראל סבלו משכר שקפא במקום וממערכת שהורעבה בדיאטת הכאסח ל"איש השמן". שביתה של ארבעה חודשים בשנת 2011 הובילה להעלאה של 60% בשכר הרופאים ולשיפור גם בתנאי המתמחים. כך היה גם בשביתת העובדים הסוציאליים; הישג גדול לא היה שם אבל רק שביתה הובילה להעלאת שכר. ממשלות ימין, חשוב לזכור, לא קמות בוקר אחד ומחליטות ששכרם של מאות אלפי מורים, רופאים ועובדים סוציאליים נמוך מדי. ארגוני העובדים מאלצים אותן להעלות אותו. פגיעה בזכות השביתה תחסל את יכולתם לעשות זאת.

ומה עם אלה המכונים בסלידה "ועדי השאלטר"? האם שינויים בחברת החשמל צריכים לכלול פרידה מעובדים מיותרים, כפי שאכן קורה ברפורמה החדשה? בוודאי. האם הגיעה העת לדון בשינוי כולל בהסדרי ההעסקה במגזר הציבורי, לצד עיבוי משמעותי של רשת הביטחון הסוציאלי ופיתוח מערכי הכשרה מקצועית מתקדמים? בהחלט. אך הצעה כזו, בהשראת מודל הפלקסקיוריטי הנורדי, המשלב בין גמישות תעסוקתית לרשת ביטחון עבה, מעולם לא הונחה על השולחן על ידי המצדדים בהגבלת זכות השביתה, ובראשם ראש הממשלה. מה שהם באמת מעוניינים בו זה לשבור את יכולתם של עובדים להשפיע על מציאות חייהם ולעשות מה שארגוני עובדים עושים בדמוקרטיות מתוקנות – להיות אלו שמאזנים את הכוח של ההון הגדול מזה, ושל ממשלות שוחרות שכר נמוך והעסקה קבלנית מזה. המתקפה הנוכחית על ועדי המגזר הציבורי בהובלת נתניהו ובגיבוי – בשתיקה או בתמיכה – של חלקים בשמאל, נועדה בדיוק לשם כך.

כי נתניהו, והוא במיוחד, יודע היטב שבשנים האחרונות ההסתדרות עושה שימוש נרחב בכוחם של איגודים גדולים לדאוג לכלל העובדים במשק. ההסכם שנחתם בין ההסתדרות לממשלה ולמעסיקים בשנת 2009 הטיל על מעסיקים חובה לנהל משא ומתן עם עובדיהם המתאגדים, והיווה זרז משמעותי לתנופת ההתאגדות של 200,000 עובדים במשק, רובם משתכרי שכר בינוני-נמוך.

המאבק להעלאת שכר המינימום תוך איום מפורש בשביתה, הוביל לכך שלאחר שנים של קיפאון, שכר המינימום עלה מ-4,300 שקל ב-2015, ל-5,300 שקל ב-2018. הסכמים אחרים בין ההסתדרות לממשלה הובילו לחובת הפרשה לפנסיה לכלל העובדים בישראל, מהלך היסטורי שמסייע לכולנו, ולהסכמה ב-2015 על מעבר להעסקה ישירה של 15,000 עובדי קבלן. הישגים אלה לא באו לעולם בזכות אהדה כללית של הציבור לעובדים חלשים, אלא בזכות שוט השביתה המאפשר להסתדרות לפעול מול ממשלה שהעומד בראשה מתנגד לכל שיפור בזכויות עובדים.                      

מאז בחירות 2015 עוררה שאלת "הבעיה של השמאל" דיון ער בעמודי הדעות של "הארץ". כשבמה מרכזית של המחנה מציגה עמדות ימין מובהקות ומיושנות ביחס לנושאים המרכיבים את היומיום של הישראלים, כמו מצבם בשוק העבודה, אכן מדובר בבעיה חמורה.

הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית-כלכלית