רפי קמחי

פסטיבל “סיפור חיפאי – مهرجان حكاية حيفاوية” השמיני בנושא אקטיביזם של זהויות בהפקתו של בית הגפן הסתיים בהצלחה מרובה, ושמחתם של החיפאים היתה רבה. אז זהו, שלא. יום לפני פתיחתו של הפסטיבל הודיע המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, שתקצב אותו בשנתיים האחרונות, כי הוא שולל מהפסטיבל את תקציבו. הנימוק: “האירוע פתוח לציבור הרחב ולא מיועד בלעדית לתושבי הפריפריה”. פה חשדתי. מה קרה השנה שלא קרה בשנה שעברה? כיצד חדלה באחת חיפה, בירת הפריפריה הצפונית של מדינת תל אביב, להיות פריפריה כלכלית, חברתית ותרבותית? על מי מאיים הפסטיבל שנותן במה לפסיפס הזהויות החיפאי ולדיאלוג ביניהן? את מי מפחידה אופציית החיים המשותפים בחיפה? התשובה להבנתי היא ברורה. “סיפור חיפאי – مهرجان حكاية حيفاوية” מאיים על שלטון הנאמנות בכלל ועל שלטון הנאמנות בתרבות בפרט מבית היוצר של בנימין נתניהו ומירי רגב.

גילוי נאות – לפני כתשע שנים הייתי שותף ביחד עם חברותי לקבוצת "עט לשינוי חיפה" גליה אביאני, אורלי נתן, שירה לפידות ובת-שחר גורפינקל לייסודו של הפסטיבל ולהפקתו בהתנדבות במשך שש שנים רצופות. לפני שנתיים ביקשנו משותפינו הנאמנים לאורך השנים בצוות בית הגפן לקחת את הפסטיבל תחת חסותם. האמנו כי הפסטיבל שכבר התבסס צריך להיות מופק על ידי מוסד חיפאי ציבורי הנטוע בחיי העיר, אמון על הטמעת ערכי השותפות, השוויון והשייכות במרחב העירוני ומחויב ליצירתה של תרבות מקומית חיפאית מגוונת.

הפסטיבל יצר מודל עבודה שיתופי וייחודי שמזמין ארגונים, קבוצות וקהילות מקומיות להשמיע את קולם האוטנטי בשפות שבהן העיר מדברת – עברית, ערבית, רוסית, אמהרית ואקטיביסטית. כך יצרנו מרחב בטוח עבור משתתפי הפסטיבל שמאפשר להביא את סיפוריהם: נשות מועדון קשת נשים מנוה פז העלו ערב על חייהן כעובדות קבלן; קבוצת פלסטיניות קשישות מוואדי ניסנאס פרסה את מסכת חייהן שכללה גם את טראומת 1948; ותיקי רחוב השומר, רובם מזרחיים, סיפרו על ילדות ליד שוק תלפיות, ובמתנ”ס נוה יוסף קיימנו ערב על אודות המרד המזרחי הראשון בוואדי סאליב; הקדשנו ערב אמנותי לדיוקנו של בוסתן כיאט במטרה לעודד את שיקומו; בני נוער מהעיר התחתית הציגו תוכניות לפיתוח מרחב המגורים שלהם; צעירות מהחצר הנשית בהדר הציגו תערוכה מצילומיהן; קהילת האמנים מגן הציגה ברוסית את חיפה בקונטקסט מקראי; הצלחנו אפילו לארגן יריד ספרים מרובה שפות והוצאות קטנות; וכן, בפסטיבל בשנה שעברה התקיים ערב שעסק בזהות הפלסטינית ונקרא “מי מפחד מזהות פלסטינית?”. הוא, כנראה, היה זה שהקפיץ את השומר התורן על משמר שלטון הנאמנות.

משטר ההפרטה הישראלי פירק בעשורים האחרונים את מנגנוני החלוקה האוניברסליים של מדינת הרווחה, הפך את חיפה לפריפריה נסוגה ואת תושביה לבני המעמד הפגיע. בתוך הוואקום הכלכלי הזה התפתחה בחיפה בשנים האחרונות תרבות נגד מקומית שהפנתה את גבה למדינת תל אביב הממוסחרת והפכה את הגיוון הפריפריאלי ואת החיים המשותפים של אוכלוסיות מוחלשות ומודרות ליתרון תרבותי ולאיום פוליטי בדרישה לשוויון בחלוקת המשאבים. כדי להעמיק את השליטה במעמד הפגיע פיתח הימין את השלב האנטי דמוקרטי הבא בהגיון של משטר ההפרטה: שלטון הנאמנות – חקיקה אנטי דמוקרטית שמתנה זכויות אזרחיות, חברתיות ותרבותיות בנאמנות פוליטית לימין.

התמיכה בפסטיבל הופסקה מפני שהוא מהווה חלופה להפרד ומשול של שלטון הנאמנות הימני. זוהי התקפה אלימה על האופציה החיפאית של חיים משותפים ותרבות מקומית. הציבור החיפאי והנהגתו הנבחרת יצטרכו להכריע למי הם נאמנים.

רפי קמחי, היה שותף בקבוצה המייסדת של פסטיבל "סיפור חיפאי – مهرجان حكاية حيفاوية". כיום הוא עומד בראש התוכנית למנהיגות עובדים במכללה החברתית-כלכלית