דבריו של רמי הוד, מנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית ומנהל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון, בפתיחת כנס האחד במאי ה-2.
בוקר טוב לכולם. לאורך השנים שאלנו את עצמנו האם האחד במאי עדיין רלוונטי. 600 האנשים שנמצאים כאן היום, ה-500 שהגיעו לכנס הראשון בשנה שעברה, הם התשובה לכך. גל התאגדויות העובדים במשק הוא התשובה לכך. האחד במאי רלוונטי, רלוונטי מתמיד. כן אנחנו סוציאל-דמוקרטים. כן אנחנו אנשי שמאל. ולצד דגל הכחול-לבן אנחנו מניפים היום גם דגל אדום.
בישראל 2017 כווווווולם רוצים להיות חברתיים. טוב, לא ממש כולם.
שרת המשפטים איילת שקד פחות בקטע. בהקדמה לספרו 'קפיטליזם וחירות' מתייחס מילטון פרידמן לביקור שערך בישראל בשנות השישים. "בישראל", כותב פרידמן, "קיימות שתי מסורות יהודיות הנאבקות זו בזו. מסורת בת מאה שנה של אמונה בשלטון סוציאליסטי ודחיית הקפיטליזם, ומסורת בת אלפיים שנה של הישענות האדם על עצמו… הגעתי למסקנה כי למזלה של ישראל המסורת העתיקה יותר היא המסורת החזקה יותר". במאמר שפרסמה לפני כשנה התייחסה שקד להערכתו של פרידמן: "לצערי, נדמה שהדברים שנאמרו בביטחון לפני יותר מחמישים שנה אינם נכונים כיום. המאבק בין שתי המסורות היהודיות רחוק מלהיות מוכרע כיום לטובת אלה המאמינים שהמכשיר ההכרחי לייצר חופש הוא חופש כלכלי".
תהום אידאולוגית פעורה בין איילת שקד לבין הנוכחים כאן בכנס. אז למה אני בוחר לפתוח את כנס האחד במאי דווקא בדברים מתוך המאמר שלה? כי הוא מלמד יותר מכל על השינוי האדיר שמתחולל כאן בשנים האחרונות. טקסט כזה לא היה נכתב לפני עשור, עשור וחצי. אז, האידיאולוגים והפוליטיקאים של כלכלת השוק נטולת הרסן חשבו שהם תקעו את המסמר האחרון בארון הקבורה של מדינת הרווחה בישראל. הם חשבו שהם הצליחו לשכנע את הציבור שאין אלטרנטיבה למדיניות שלהם. ובכן, הם לא הצליחו.
היום, כולם מנסים להיות חברתיים.
את חוק הגבלת שכר הבכירים העלתה ח"כ שלי יחימוביץ' מאז 2010. מה לא טענו נגדו. בשנה שעברה החוק עבר בוועדת הכספים של הכנסת בתמיכת חברי כנסת מהליכוד ומכולנו. את תוכנית חיסכון לכל ילד הגה ח"כ יצחק הרצוג עוד בשנת 2010. לא מזמן אימץ ויישם את התוכנית שר האוצר, משה כחלון. ח"כ אילן גילאון מדבר 20 שנה על סוציאליזם אורטופדי, שבו תפקיד המדינה הוא לייצר לכל אחד את הנעל שמתאימה לכף רגלו. פתאום שרי הליכוד מבקשים לאמץ חלקים מתוך הצעתו של אילן להעלות את קצבת הנכים. ח"כ עמיר פרץ נלחם לפני עשור להעלאת שכר המינימום. היום לא נותרו כמעט פוליטיקאים שיתבטאו פומבית נגד העלאת שכר המינימום. ארגונים חברתיים כמו מרכז אדוה והאגודה לזכויות האזרח קוראים שנים לחיזוק הבריאות הציבורית ולהטלת מגבלות על המערכת הפרטית. חוק ההסדרים האחרון הכיל החלטות כאלה. וכל זה בממשלת ימין ימין. בלי אף סוציאליסט בממשלה.
הניסיון של כולם להיות חברתיים הוא סיפור ההצלחה של כולנו, אבל הוא גם מעמיד בפנינו אתגר גדול. כי כשהמרכז מאמץ חלק מהרטוריקה שלנו, זה תפקידנו להסביר מה ההבדל בין מדינת רווחה מתקדמת, מתוקנת, אוניברסלית, לבין הפחתת מחירים. וכשבנט ושקד מנסחים תזה כלכלית קפיטליסטית קיצונית מאי פעם, זו החובה שלנו לחשוב מה התזה שלנו.
הציבור הישראלי בשל היום יותר מאי פעם לתפיסה כלכלית חדשה. החברה הישראלית כמהה לשיח שיוצא מהגבולות הצרים שבין הפחתת עמלות הבנקים לבין רפורמת הסלולר. שבין נקודות זיכוי להורים להפחתת מכסי הייבוא על הטונה. לשיח של זכויות חברתיות ולא רק של צרכנות. כי לא לחברתיים החדשים, ובטח שלא לימין, יש מה להציע לציבור.
אבל מהם הפתרונות שלנו? מהי הגרסה שלנו לשאלה מיהו חברתי? אם המנהיגים שאנחנו מאמינים בהם יגיעו לשלטון, איזו מדיניות הם ינהיגו? אם אנחנו ננהל את אגף התקציבים ואת משרד הכלכלה, את מחלקת החינוך המקומית ואת ביטוח לאומי, איזו דרך נוביל? מהו היעד אליו נרצה לנווט את הרכבת של החברה והכלכלה הישראלית?
זאת השאלה שאנחנו, חברי התנועה החברתית בישראל, צריכים לשאול את עצמנו. לא לחשוב רק מהמאבק הבא לזה שאחריו. לא לעסוק רק בפרויקט התורן של עמותה כזו או אחרת או על הקמפיין הבא. בשביל לבנות תנועה צריך תפיסת חזון משותפת. צריך שהחברה האזרחית שלנו תתייחס לעצמה לא כאוסף ארגונים שמנהלים קרבות בלימה, אלא כתנועה. תנועה שיודעת גם לצאת לרחוב כשצריך וגם לחשוב על עצמה כהנהגה של מדינה. תנועה שאנשיה יכולים לאייש תפקידי מפתח ולהיכנס לעמדות השפעה.
אם הדרך שלנו תהיה ברורה, אם היא תהיה חלק מפעולה חינוכית יומיומית, אם היא תישמע בשיח הציבורי, ההנהגה הפוליטית שלנו תשאב ממנה את כוחה. אם היא תהיה מגומגמת, פחדנית, מנסה להתפשר עוד לפני שהיא אמרה משהו והזיזה משהו, מחפשת כל הזמן מחנה משותף חלול עם המחנה השני, המחנה הפוליטי שלנו לא יוכל להשפיע. כי ברני סנדרס לא היה הופך למועמד ברני סנדרס ללא קבוצות שפעלו להעלאת שכר המינימום בעשרות מדינות בארה"ב. אין מפלגות סוציאל-דמוקרטיות בסקנדינביה ללא ארגוני העובדים. ומדינת הרווחה בישראל לא הייתה מתפתחת והופכת לאוניברסלית ומכילה יותר ללא הפנתרים השחורים. אין פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית בלי תנועה מאחוריה.
לכן, המשימה שלנו היא לבנות תנועה עם דרך.
אבל כל ארגון שמלאו לו שנתיים אומר שהוא תנועה, לא? ממש ממש לא. תנועה היא רשת של מוסדות. מוסדות שעוסקים בחינוך פוליטי, הכשרת לבבות, מאבקים מקומיים, מחקר והפצת רעיונות. לתנועה יש זרועות שונות שמתואמות זו עם זו. תנועה מכשירה אנשים לשירות הציבורי, לשלטון המקומי, לפוליטיקה הארצית. יש לה מאחזים בשוק העבודה- ועדי עובדים. יש לה מאחזים בזירה המקומית- קהילות וקבוצות תושבים. תנועה מחברת כל מאבק, כל קמפיין, כל תוכנית חינוכית, כל עבודה עם אנשים, לסיפור גדול יותר. בתנועה חברתית במדינת ישראל חייבים להיות יהודים וערבים. תנועה צריכה להכיל גוונים אבל אסור לה לטשטש את עמדותיה בסוגיות הליבה של המדינה. לתנועה יש סיפור שמלווה אותה. יש לה מפלגות וחברי כנסת. היא לא מפחדת מכוח ומפוליטיקה.
כי לא מועצת ישע ואנשי הגבעות, לא ברוני הגז ורמי לוי שמוכר עוף בשקל ומשלם לעובדים שלו שקל, לא אנשי החברתיות החדשה שפסגת חלומותיהם היא עוד תחרות בכל תחום ובכל מצב, יתוו את הדרך לחברה הישראלית, אלא האנשים שיושבים כאן והמעגלים בתוכם הם פועלים. מנהיגות ומנהיגי עובדים, חרדיות וחילוניות, יהודים וערבים, שמקימים ועדי עובדים. מובילי המכינות הקדם צבאיות החברתיות שנאבקים על דמותו של הדור הבא. תנועות הנוער והבוגרים. עובדות הניקיון בקמפוסים שמנהלות מאבק למען העסקה ישירה. משרתות ציבור שנכנסות לשירות הציבורי כדי להשפיע ולקדם החלטות טובות יותר. קבוצות תושבים מקומיות שנאבקות למען חלוקה צודקת של משאבים. לא קהל המאמינים של הרב לוינשטיין אלא, אם כבר, תלמידיו וקוראיו של פרופסור דני גוטוויין.
יש הרבה אנשי שמאל ומרכז שעומדים נפעמים אל מול הלהט האידאולוגי של הימין המתנחלי. הלהט הזה קיים אצל האנשים שנמצאים כאן ובמעגלים שמקיפים אותם. אלא שלהבדיל ממה שקורה בימין, מהניתוק הבלתי נתפס שלהם מכל מאבק חברתי, מכל מצוקה, מכל עוול, אנחנו מציעים דרך אחרת. מוסרית יותר, חברתית יותר, אנושית יותר. וכולנו חלק מהדרך הזאת. מהתנועה הזאת. כל אחד יכול לרתום את עצמו לאחת מהזרועות שלה: להתאגד במקומות העבודה, להתפקד למפלגות ולהשפיע על דמותן, להוביל מאבקים מקומיים, לארגן קבוצות הורים שמשפרות את החינוך הציבורי, ללמוד יחד איך המדיניות הכלכלית משפיעה עלינו, ללכת לשירות הציבורי, לקדם שותפויות מקומיות וארציות בין יהודים וערבים. וגם פשוט לדבר עם אנשים, לשכנע, להתווכח. ללכת להפגנה אחת לכמה זמן וכן גם לכתוב פוסט בפייסבוק. אבל לא לשכוח לרגע: אנחנו חלק מתנועה ולא אוסף של פרטים וארגונים.
כדי לנסח את דרכה של התנועה שלנו אנחנו צריכים לחזור ליסודות.
לא הגיעו לכאן מיליוני עולים בזכות מחיר למשתכן, אלא על-ידי מדינה שלוקחת אחריות. לא בנו כאן את אחת ממערכות הבריאות השוויוניות בעולם על-ידי חברות ביטוח פרטיות אלא דרך מערכות ציבוריות. תעשיית ההיי-טק הישראלית לא מתבססת על גאונים שבאו מהחינוך הפרטי אלא על אנשים שלמדו בחינוך הציבורי. אנשים הצליחו להתקדם במעלה הסולם החברתי לא בגלל מס הכנסה שלילי אלא בזכות מערכת רווחה שהעניקה להם רשת ביטחון אם נפלו לעתים מהסולם. מדינת הרווחה בישראל מעולם לא הייתה מושלמת. רחוק מכך. הייתה ועדיין יש אפליה עמוקה כלפי הציבור הערבי. אפליה שסיומה הוא תנאי יסוד למדינה מתוקנת. הייתה ועדיין יש גזענות, חוסר צדק חלוקתי בקרקעות, במשאבים. אבל הסיפור החברתי-כלכלי הישראלי הוא סיפור הצלחה שבו נבנו כאן בזמן קצר מערכות חברתיות שלמדינות אחרות לקח שנים לבנות. מהסיפור הזה יש לנו מה ללמוד, גם מבלי שנעשה חלילה קופי-פייסט.
היום, אנחנו צריכים לחזור ולנהל את הוויכוח הגדול על חברה וכלכלה. לפתוח את השאלות הגדולות. לנקוט עמדות ברורות. להיות מצוידים בנתונים, במודלים, להיות מקצועיים, אבל גם לדבר על תפיסת המוסר הבסיסית שמנחה אותנו. לחבר אותה למה שאצל רוב מוחלט של הישראלים הוא בגדר אינטואיציה בריאה- חובתה של המדינה כלפי אזרחיה. האינטואיציה הזאת כמעט ואבדה לה במשך 2 עשורים של הפרטה, של ייבוש השירותים החברתיים ושל התעמרות בעניים, אבל מאז מחאת 2011 היא הולכת ומשתקמת.
היום, האינטואיציה הזאת מתבטאת בחוסר אמון מוצדק, עמוק, בסדר החברתי-כלכלי הקיים. שיקום האמון הזה יקרה רק עם חתימתו של חוזה חברתי חדש בין המדינה לאזרחיה. חוזה שאנחנו, האנשים שיושבים כאן, צריכים לכתוב.
תודה רבה ואחד במאי שמח.